ת"א 24908-03-14 מלכה ואח' נ' אחים אום

לפניי בקשה מטעם התובעים לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט לטובתם.

בבוא בית המשפט להכריע בשאלת ההוצאות עליו לתת את הדעת לנסיבות הספציפיות של כל תובענה ותובענה לגופה. כאמור בבג"צ 1946/07 סעיד אלעוברה נ' שר השיכון:

"...על שאלת החיוב בהוצאות להיבחן בכל מקרה על-פי נסיבותיו, בהתחשב, בין היתר, בצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה; בשאלה האם הגשת העתירה לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי; האם העתירה הגשימה את מטרתה; מהו הסעד אותו קיבל העותר בפועל; וכן הסיבה בעטיה חזר בו יוזם ההליך מההליך אותו הגיש..."

נפסק בעבר חזור ושנה כי כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, הרי שעל-פני הדברים יש בכך כדי ללמד כי הגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה, והנטל על יוזם ההליך לסתור הנחה זו. בין היתר, עליו ליתן הסבר משכנע מדוע ויתר על קיום ההליך בלא שבא על סיפוקו ובלא למצות את ההליך השיפוטי (ועל כך ראה, בג"צ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"צ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 9.7.2008); בג"צ 7812/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (לא פורסם, 15.11.2009)).

בעניינו, יודגש כי התביעה הוגשה על סכום של 215,000 ₪ ואילו חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט אמדה את הנזק בסך כולל של 25,000 ₪ .

נוכח זאת, ובהינתן כי הסכמת הנתבעת לסיום התביעה בפשרה, היתה מבלי להודות באחריות ולאור טענות הצדדים ומסקנת חוות הדעת, בהינתן הפער הגדול בין סכום התביעה לבין חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולאחר בחינת טענות הצדדים בשאלת ההוצאות, סבורה אני כי אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט, כמבוקש ע"י התובעים.