פס"ד בתביעה של רשת חנויות החשמל אלקטרו קובי נגד לקוח בסכום ניכר

לפניי תביעה כספית על סך 653,571 ₪.

פתח דבר וגדר המחלוקת

1. התובעת הינה חברה העוסקת בייבוא, סחר ושיווק של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. הנתבעת 1 (להלן: "דשר") הינה חברה אשר לפי טענות התובעת, רכשה ממנה בזמנים הרלוונטיים לתובענה סחורה בהיקפים גדולים ונותרה חייבת לה סכומים ניכרים. הנתבע 2 הינו בעל המניות ומנהל דשר, ולשיטת התובעת, ערב כלפיה להתחייבויות דשר.

    

   הנתבע 3, אשר נקלע במהלך ההתדיינות להליכי פשיטת רגל ולפיכך ההליכים נגדו עוכבו, מסר לתובעת המחאות בגין הסחורה שסופקה, שלא כובדו, וחב גם הוא, לטענת התובעת, בסכום התביעה. נוכח עיכוב ההליכים, מובן כי לא אדון בתביעה כנגדו.

    

2. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים 2012-2013 הזמינה דשר מהתובעת סחורה ונותרה חייבת סך 1,171,571 ₪ (הכרטסות נספחים 4-5 לתצהיר מר איתי קובי מהתובעת), כאשר סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה על סך 653,571 ש"ח. הנתבע 3, שבהתאם לאמור בסעיף 9 לכתב התביעה, היה מעורב בעסקאות אלה ומסר לתובעת עבורן סדרת המחאות, שכאמור, לא כובדו.

3. בכתב הגנתם של דשר והנתבע 2 נטען, כי החוב נשוא התביעה הינו חובו של הנתבע 3 בלבד וכי הנתבעים 1-2 לא היו צד לעסקאות אלה, אלא שימשו כ"שלוח ו/או נאמן ו/או פלטפורמה חשבונאית" עבורו (סעיף 6 לכתב ההגנה).

    

   אומנם, פורמאלית, הוכחש החוב נשוא התביעה בכתב ההגנה, באופן לקוני, אך במסגרת הראיות לא התייחסו הנתבעים 1-2 לקיום החוב ושיעורו ונמנעו מלחקור את המצהירים מטעם התובעת בעניין זה. לפיכך, קיומו של החוב ושיעורו כנטען בכתב התביעה ובראיות התובעת, לא נסתר.

    

4. נותרה אפוא טענתם העיקרית של הנתבעים 1-2 ולפיה העסקאות כולן נעשו עם הנתבע 3, ולא איתם. הנתבעים 1-2 הוסיפו וטענו בכתב ההגנה, כי היחסים העסקיים בין דשר לתובעת הסתיימו בשנת 2010, עת החליטו להפסיק לעבוד עם התובעת בשל מחירים גבוהים. מאז, לשיטתם, לא הזמינו מהתובעת דבר ולא שילמו לה סכום כלשהו.