ת"א 24814-05-13 י.ו. טירת כרמל בע"מ נ' פרי

1.בפני תביעה לפינוי וסילוק יד.

התובעת רכשה ממנהל מקרקעין ישראל את זכויות הפיתוח, במתחם הידוע כ"גן אלי כהן" בטירת הכרמל. לטענתה, הנתבע הינו פולש ומחזיק שלא כדין במבנה המצוי על המקרקעין האלה. לטענת התובעת, אין לנתבע כל זכויות במבנה או בכל חלק אחר במקרקעין והיא דורשת לכן לחייב את הנתבע לפנות לאלתר את המבנה ואת המקרקעין ולמסור את החזקה בהם לידיה.

2.הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן וטען בה כי הוא מחזיק בנגריה הנמצאת במתחם מאז שנת 1979 ולפניו החזיק בה אדם בשם יעקב אמיגה. לטענת הנתבע, הוא רכש את זכויותיו של אמיגה בהתאם להסכם מיום 20/11/79. הנתבע טען עוד בתצהירו כי במהלך השנים ניסו לפנות את המתחם ומשרד השיכון, שטיפל אז בפינוי מטעם המינהל, אף הציע הצעות לפינוי ומאוחר יותר הוא קיבל הצעות נוספות מיזמים אחרים.

הנתבע טען בתצהירו כי יש לו זכות קניין שביושר ו/או דיירות מוגנת ו/או רשות בתמורה, ולכן לא ניתן לפנות אותו ולחילופין יש לפצות אותו על פי קריטריונים מוגדרים ומקובלים שאותם יוכיח באמצעות חוות דעת של כלכלנים ושמאי מקרקעין.

3.בקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע נדחתה בהחלטה שנתן כב' הרשם רומי, ואולם בעקבות ערעור שהוגש על ההחלטה הוחזר התיק לשמיעת ראיות בבית משפט זה והראיות נשמעו בפני. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו בערעור כי יש לבחון את טענתו של הנתבע, לפיה התובעת היתה מחוייבת לנהל עימו מו"מ טרם נקיטת ההליך המשפטי. התיק הוחזר לכן לבית משפט זה.

4.לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בסיכומי הצדדים אני מחליטה לקבל את התביעה.

בסיכומיו, זנח הנתבע את טענותיו כאילו יש לו זכות קניין שביושר בנגריה או דיירות מוגנת, וכן את הטענה כאילו יש לו רשות בתמורה. גם על הטענה שהעלה בא כוחו במהלך הדיון, ולפיה לנתבע "רשות מכללא" (עמ' 44 שו' 5) לא חזר הנתבע בסיכומיו. סיכומיו של הנתבע לפיצוי התמקדו בטענה לפיה "הוא בר רשות בעל זכות מיוחדת ומוגדרת לפיצוי במעמד הפינוי" (סעיף 14 לסיכומי הנתבע). הנתבע טען בסיכומיו כי מחוות הדעת של השמאי יצחקי, ומהצעות הפינוי שקיבל הנתבע במהלך השנים שבהן הוא שוהה בנכס, עולה כי בעל המקרקעין הכיר בנתבע כבר רשות והכיר בחבותו לפצות את הנתבע בעת הפינוי לפי קריטריון של דייר מוגן שמתפנה.

5.אני דוחה את טענות הנתבע לפיהן הוא בר רשות כזו או אחרת ואת טענתו לפיה הוא זכאי ל"פיצוי במעמד הפינוי", באופן שלא ניתן לפנותו כל עוד לא יוסדר עניין הפיצוי המגיע לו, לטענתו.

6.הנתבע, לא הוכיח, וגם לא טען, כי שילם אי פעם לבעלי המקרקעין עבור הרשות שאלה נתנו לו, כביכול, להחזיק בקרקע. כל טענתו היא כי שילם תמורה למר אמיגה, אלא שתמורה ששולמה למר אמיגה אינה יכולה להחשב כתמורה שמקנה לנתבע רשות של הבעלים להמשיך ולהחזיק במקרקעין. אמיגה לא היה הבעלים של המקרקעין. בהסכם, שמכוחו רכש הנתבע, לטענתו, את הזכויות מאמיגה צוין מפורשות כי הזכות היחידה שיש לאמיגה היא "חזקה" בלבד. הנתבע אישר כי כלל אינו יודע מי הבעלים של המקרקעין ולא בדק שאלה זו לאורך השנים בהם הוא מחזיק בנכס. ברור בנסיבות כאלה שהנתבע אינו יכול לטעון לרשות שניתנה לו מאת הבעלים, כשהוא אפילו אינו יודע מיהם אותם בעלים (עמ' 3 שו' 1 ואילך).