רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' טואיטו ואח'

לפניי תביעה לסילוק יד הנתבעים מהדירה ברחוב אור החיים 42, ביפו, במקרקעין הידועים כגוש 7054 חלקה 11 (מתחם "נס לגויים") (להלן – "המקרקעין" ו – "הדירה", לפי העניין).

טענות הצדדים

1. התובעת היא הבעלים של המקרקעין, כעולה מנסח הרישום (נספח א' לתצהיר העדות הראשית של עד התביעה). לטענתה, הנתבעים פלשו שלא כדין לדירה ותפסו בה חזקה, ללא אישורה או הסכמתה. בכתב התביעה אין תיאור נוסף של השתלשלות העניינים, של מתחם "נס לגויים", של המועד בו החלו הנתבעים להחזיק בדירה, הגורם שהחזיק בדירה לפניהם וכיוצא באלה נתונים עובדתיים. התובעת עתרה לסילוק הנתבעים מהמקרקעין וכן פנתה בבקשה להתיר לה לפצל את סעדיה, לצורך הגשת תביעה כספית.

    

2. הנתבעים טענו כי יש להורות על סילוק התביעה מחמת שיהוי, בשים לב למועד בו הוגשה התביעה ונזק ראייתי שנגרם להם, וכן מחמת היעדר יריבות (התביעה מתייחסת לדירה בת 4 חדרים, בעוד שדירת הנתבעים היא בת 2 חדרים בלבד. התביעה, כך נטען, לא הוגשה כנגד הנתבע "הנכון"). לגופם של דברים, נטען כי אביו של נתבע 1, מר סמי טוויטו (להלן – "הנתבע" ו – "האב", לפי העניין) רכש את הדירה "בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת" (סעיף 2 לכתב ההגנה) "מאחד הדיירים הוותיקים אשר גרו במתחם "נס לגויים" באותה תקופה" (סעיף 14 לכתב ההגנה) (הטענה בדבר רכישת הבעלות בדירה לא נתמכה במסמך כלשהו). מגורי הנתבעים בדירה הם מכוח אישורו של האב אשר "רכש את הזכויות" (סעיף 16 לכתב ההגנה). נוסף על האמור, נטען כי אם לא תתקבל הטענה בדבר רכישת הזכויות, הרי שלנוכח השנים הרבות בהן הם מחזיקים במקרקעין – למעלה מ-30 שנה, הם רכשו זכות של זיקת הנאה.

    

   זיהוי הנכס וזכותו של בעלים לתבוע סילוק יד

3. הדרך להוכחת בעלות במקרקעין היא הצגת נסח רישום המוכיח את הבעלות (ע"א 509/64 חברת חלקה 38/5+38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי, פ"ד יט(2) 169, 177 (1965)). בהתאם למצוין בנסח הרישום, המקרקעין הם מוסדרים והתובעת היא הבעלים שלהם. בהתאם לדין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969" (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין")). הנתבעים מחזיקים בדירה שבמקרקעין. בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, בעלים של מקרקעין זכאי לדרוש מסירה של המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. על המחזיק מוטל הנטל להוכיח כי עומדת לו זכות חוקית להוסיף ולהחזיק במקרקעין, אשר זכות הבעלות במקרקעין כפופה לה (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); ע"א (מחוזי ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג(4) 353 (1994)). כעולה מהניתוח המשפטי המובא להלן – לא עלה בידי הנתבעים להניח תשתית עובדתית ומשפטית לפיה הם זכאים להוסיף ולהחזיק בדירה שבמקרקעין.

    

4. שטחם של המקרקעין גדול מאוד (55,277 מ"ר). בהתאם למצוין בנסח הרישום, לבד מזכויות התובעים כבעלים, וזכויות הרשות המקומית (עיריית תל-אביב-יפו) מכוח הערה על הפקעה שרשומה לטובתה, לאף גורם נוסף אין זכויות שמחייבות רישום בנסח הרישום.

    

5. היקף השטח – כשלעצמו – אינו יוצר בעיה של זיהוי הנכס הרלוונטי. לשני הצדדים, הן התובעת הן הנתבעים, ברור לאיזו דירה מתייחסת התביעה. בכתב התביעה אמנם צוין שמדובר בדירה בת 4 חדרים. הדירה בה מחזיקים הנתבעים קטנה יותר. נתון שגוי זה בכתב התביעה אינו משנה את תמונת המצב. הגנת הנתבעים בהליך לא נפגעה בעצם ציון פרט שגוי בכתב התביעה. ההליך כולו התנהל ביחס לדירה בה מתגוררים הנתבעים, וגם הגנת הנתבעים התייחסה לדירה כאמור. שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם לדירה ברחוב אור החיים 42, ביפו, כשברור היה – לכל המאוחר בעת שמיעת הראיות – כי הכוונה לדירה בה מתגוררים הנתבעים ולא לדירה הנוספת בבית מספר 42 ברחוב אור החיים ביפו (מר סבח, עד התביעה, העיד כי צוין שמדובר בדירה בת 4 חדרים על סמך הערכה שלו שהתקבלה מחוץ לדירה (עמ' 23, ש' 4-3), לאחר שלא התאפשר לנציגי התובעת לבקר בדירה עצמה (עמ' 26, ש' 25-24); עדות הנתבע, עמ' 35, ש' 20; עדות עד ההגנה מר בן יעקב, עמ' 32, ש' 18-16). מסירת מען מדויק של הדירה, נסיבות העניין – כעולה מהראיות בהליך, כמו גם הימנעות הנתבעים מלהציג אסמכתה נגדית – ברורה ומשכנעת – המעידה על כך שהנסח שהוצג אינו מתייחס לדירה, מעידים שלא מתעוררת שאלה הקשורה בזיהוי הנכס ולא נדרשה חוות דעת של מומחה בסוגיה. התוצאה היא שאין ממש בטענת הנתבעים בדבר היעדר יריבות בין התובעת לבינם והטענה נדחית.