ת"א 2455-07-14 תיב עומר נדל"ן בע"מ נ' נ.ד.י.ב. אחזקות בע"מ

מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי בקשת התובעת והנתבעת-שכנגד ("המבקשת"), לפי סעיף 77א בחוק בתי המשפט, (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כי אפסול עצמי מלדון בתביעה. מכיוון שעילת הפסלות, כמפורט להלן, נוגעת לכל שופטי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע – הודיעה המבקשת בתגובתה לתשובה כי בכוונתה לפנות לכב' נשיאת בית-המשפט העליון, לאחר קבלת החלטתי בבקשת הפסלות, בבקשה להעביר את הדיון בתביעה לבית-משפט מחוזי אחר.

2. בתחילתה של ישיבת קדם-המשפט השנייה מיום 30.12.15 הפניתי את תשומת לבו של ב"כ המבקשת, שהוא גם מבעליה, לכך שב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד ("המשיבה") הוא בן-זוגה של כב' סגנית-הנשיא לעניינים אזרחיים ומינהליים של בית-המשפט. איני יכול לשחזר כיום מדוע לא הודעתי על כך בישיבה הראשונה. אולי לא זיהיתי את ב"כ הנתבעת כבן-זוגה של כב' סגנית-הנשיא (אציין כי פגשתיו בעבר פעמים בודדות בלבד, במסגרת אירועי שופטים; וכי שם משפחתו שונה משל כב' סגנית-הנשיא). מכל-מקום, ב"כ המבקשת השיב להודעתי האמורה כי מקובל עליו שאמשיך לדון בהליך.

3. כשלעצמי, לא מצאתי לנכון, באותו שלב, לפסול את עצמי ביוזמתי, חרף הסכמת הצדדים לשבתי בדין. סברתי כי העילה נוגעת לכל שופטי בית-המשפט; והשלכתה של החלטת פסלות, בשל עצם הקשר בין ב"כ המשיבה לכב' סגנית-הנשיא של בית-המשפט המחוזי, המכהנת גם כראש הרכב הערעורים האזרחיים של בית-המשפט – עלולה להיות הדרתו הגורפת של ב"כ המשיבה מלעסוק במקצועו במחוז מגוריו, ו"הגלייתו" למחוזות רחוקים לצורך מימוש זכותו החוקתית לחופש העיסוק. לפיכך, עמדתי הראשונית הייתה כי ככל שקיים חשש להטיה – לכאורה חל בענייננו מעין "כלל ההכרח" השולל פסלות [יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006) (להלן: "מרזל"), עמ' 390].

4. בדיעבד נמלך ב"כ המבקשת בדעתו ונועץ בשותפו, ועתה מבקשת המבקשת בכל-זאת כי אפסול עצמי. בבקשה נטען כי עוד לפני התעוררותה של שאלת הפסלות התכוונה המבקשת לבקש את זימונו לעדות של ב"כ המשיבה, בשל מעורבותו הנטענת, כיועצה המשפטי של המשיבה, בהתנהלותה אשר בגינה הוגשה התביעה. לפיכך, ב"כ המשיבה עלול להיות מושפע אישית ומקצועית מן ההליך, מבחינה חומרית ומבחינת המוניטין המקצועי שלו. על-כן קיים חשש למשוא-פנים כלפיו, נוכח היותו בן-זוגה של כב' סגנית-הנשיא.

5. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא מתקיימת עילת פסלות. ביסוד הבקשה עומד האינטרס של המבקשת להקדים את שמיעת הראיות בהליך, על-ידי העברת הדיון למותב שכמקווה יהיה פחות עמוס. אין לי נגיעה אישית לסכסוך או למי מן הקשורים אליו, לרבות ב"כ המשיבה. המבקשת כבר הסכימה לשבתי בדין. ככל שהבקשה הנה להעברת הדיון לבית משפט אחר, לפי סעיף 78 בחוק בתי המשפט – הסמכות אינה נתונה לי אלא לנשיאת בית-המשפט העליון. ב"כ המשיבה אינו צד לסכסוך ואינו קשור בו יותר מכפי שכל יועץ משפטי ומייצג קשור להתנהלות מרשו. אין כל טעם וצידוק לזימונו למתן עדות, בנסיבות שבהן המשיבה מודה בכל האמור בתכתובת שניהל בא-כוחה בשמה, ונוכח החיסיון המוטל ממילא על דברים שהוחלפו בין עו"ד ללקוחו. החלטות המשיבה התקבלו על ידי האורגנים המוסמכים שלה ולא על-ידי בא-כוחה. פסילתי, ולו מחמת מראית פני הצדק, תהיה בעלת השפעת-רוחב אשר למעשה תהפוך את ב"כ המשיבה למנוע מלעסוק במקצועו בכל מחוז הדרום.

6. בתגובת המבקשת לתשובת המשיבה נטען, לעניין הסמכות והמתווה הדיוני, כי גם לצורך שימוש בסמכותה של נשיאת בית-המשפט העליון להעביר את ההליך לבית-משפט אחר – נדרשת הסכמת השופט הדן בהליך [חוק בתי המשפט, סעיף 78(א) סיפה]; ולפיכך גם הבאת העניין לפני כב' נשיאת בית-המשפט העליון אינה מייתרת את הידרשותי לבקשה. מכל-מקום, בבקשה שלפניי איני נדרש אלא להחלטה בדבר פסלותי האישית, ובעניין ההעברה לבית-משפט אחר תוגש בקשה נפרדת לכב' הנשיאה. עוד נטען כי נטייתי לטובת המשיבה בנסיבות היא אינסטינקטיבית ובלתי-נמנעת; ואף נטען [בסעיף 6 בתגובה-לתשובה] כי גיליתי רגישות יתירה לאילוצי יומנו של ב"כ המשיבה, וכי הדבר מדגים את החשש למשוא-פנים. לגבי הפגיעה בעיסוקו של ב"כ המשיבה נטען כי הטענה מיוחדת להליך זה בשל מעורבותו המיוחדת בהתנהלות המשיבה, שבגינה התכוונה ומתכוונת המבקשת לזמנו לעדות, והבקשה לכך טרם הוגשה אך בגלל עניין הפסלות התלוי-ועומד.

   דיון והכרעה

7. ראשית לכל אדחה את רמיזתו של ב"כ המבקשת כאילו הענקתי "יחס מיוחד" לב"כ המשיבה, כנטען בסעיף 6 בתגובה-לתשובה. ב"כ המשיבה ציין כי הוא ממהר לבית משפט אחר. בעקבות כך עשיתי את מה שאני נוהג לעשות תמיד בנסיבות דומות, כחלק מאתוס שירותי כלפי בעלי-הדין ועורכי-הדין המופיעים לפניי: ניסיתי, ככל הניתן ובכפוף לשמירת זכויותיהם הדיוניות של כל הצדדים, להתחשב באילוץ שלו, ולסיים את הדיון במועד. כמובן, It goes without saying, שהתייחסותי לבקשה דומה מצד ב"כ המבקשת הייתה נענית בדיוק באותו אופן. זכור לי כי ווידאתי עם ב"כ המבקשת שאכן עלה בידיו למצות את טיעוניו בתוך מסגרת הזמן האמורה, והוא אישר זאת. לו היה ב"כ המבקשת חש כי הוא זקוק לזמן-טיעון מעבר למתאפשר בשל האילוץ הנזכר – הייתי מאריך בכל-זאת את הדיון, או מעניק לו שהות להשלמת הטיעון בכתב. לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בזכות הטיעון של המבקשת בגלל אילוץ של ב"כ המשיבה. זאת ועוד: טענה חדשה זו בדבר ה"יחס המיוחד" שהענקתי כביכול לב"כ המשיבה – כלל לא נטענה בבקשה; והיא הועלתה לראשונה, שלא-כדין, בתגובה-לתשובה. לסיכום עניין זה, אין יסוד לטענה, ולא ראוי היה להעלותה כלל; ובמיוחד לא בתגובה-לתשובה, לראשונה. די היה לו לב"כ המבקשת בטענה הכללית שלפיה ראוי שההליך לא יידון בבית משפט זה בשל קרבתו של ב"כ המשיבה לכב' סגנית-הנשיא וזיקתו המיוחדת להליך, כאמור לעיל בפסקה ‎4.