ת"א 2444-04-15 עבאסי נ' זואהרה

א. כללי

1. בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. בקשה זו הוגשה בעקבות תובענה שהגיש התובע נגד הנתבע, ובה עתר לבטל הסכם פשרה שנכרת ביניהם ושניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת אותו הסכם פשרה, אושרר תוקפו של הסכם קודם בין הצדדים, שבו מכר התובע לנתבע בית מגורים, והתובע אף אישר כי קיבל לידיו את מלוא התמורה. בכתב התביעה טוען התובע כי הוא זכאי לבטל את הסכם הפשרה מחמת תרמית, הטעיה וכן מחמת הפרה שלו על ידי הנתבע.

   ב. טענות הצדדים

2. בבקשתו טוען הנתבע כי סיכויה של התובענה, שהיא כאמור תובענה לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין כאשר התובע היה מיוצג, אינם גבוהים. עוד טוען הנתבע כי מספר תעודת הזהות של התובע וכן כתובתו אינם מופיעים על גבי כתב התביעה כנדרש, ואפשר שהדבר נועד להצניע את העובדה שהתובע אינו תושב ישראל, עילה העשויה להצדיק לחייבו במתן ערובה. בנוסף טוען הנתבע כי הליך מקביל שהגיש התובע באותו עניין סולק על הסף, תוך שנקבע כי התובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, בכך שהעלים פרטים מהותיים מכתב תביעתו, וכי הוצאות שבהן חויב התובע באותו הליך טרם שולמו. בתשובתו לתשובה מוסיף הנתבע וטוען כי התובע הודה בתשובתו שהוא תושב שטחי הרשות הפלשתינית, ונמנע מלציין שיש לו נכסים בישראל. עוד טוען הנתבע כי קיים חוסר התאמה בין כתובתו הכללית של התובע בכתב התביעה, בשכונת סילוואן בירושלים, לבין הודאתו בדבר מוגריו בשטחי הרשות הפלשתינית.

3. התובע מתנגד לבקשה. התובע טוען כי חיוב צד בערובה (כאשר לא מדובר בחברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת), ייעשה במקרים חריגים בלבד. התובע מוסיף וטוען כי סיכויי התובענה טובים, שכן הסכם הפשרה נכרת במרמה ובהטעיה, וחלק מן התמורה המוסכמת אף לא שולם. התובע מודה כי הוא אינו תושב ישראל אך מציין כי גם הנתבע אינו כזה, וכי היה זה הנתבע שפתח נגדו בהליך משפטי בבית משפט ישראלי (הוא ההליך שבמסגרתו הושג הסכם הפשרה). עוד טוען התובע כי כתובתו הופיעה בגוף כתב התביעה, וכי מספר תעודת הזהות שלו לא הופיע בכתב התביעה אולם הוא מופיע בתיק בית המשפט. לבסוף טוען התובע כי מי מטעם הנתבע הודה שחלק מסכום המכר לא הועבר לרשות התובע, ועל כן די בסכום שלא הועבר לצורך הבטחת הוצאותיו של הנתבע.

   ג. דיון והכרעה

4. דין הבקשה להתקבל.

5. כבר נקבע כי בעת שקילת בקשה ליתן ערובה להבטחת הוצאות יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות, שקשה להפריז בחשיבותה, לבין זכות הנתבע שלא ייצא בהפסד אם תידחה התביעה נגדו והמגמה להקשות על נקיטת הליכי סרק (רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 867). בין היתר, כך נקבע, יש לשקול בהקשר זה את סיכויי ההליך; מורכבותו; האם נפל שיהוי בהגשתו והאם הוא ננקט בתום לב; את מיהות הצדדים; וכן ליתן את הדעת להכרה בזכות הקניין כזכות יסוד חוקתית ולהשפעתה האפשרית על הסוגיה.

6. באופן ספציפי נקבע כי אף שאין הדבר מהווה טעם יחיד, "מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו" (רע"א 2146/04 הנ"ל ובהפניות שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 737 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). כלל זה הוחל גם על תושבי שטחי הרשות הפלשתינית (ראו למשל: רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל (6.5.2009)).

7. במקרה שכאן, האיזון בין השיקולים השונים מוביל למסקנה כי יש לחייב את התובע במתן ערובה. ראשית, מדובר באדם המתגורר בתחומי שיפוטה של הרשות הפלשתינית, שלא טען, וקל וחומר לא הראה, כי יש לו נכסים המצויים בישראל. בהעדר נכסים כאלה, עשוי הנתבע להיתקל בקושי לגבות הוצאות שייפסקו לטובתו, והעובדה שאף הוא מתגורר בשטחי הרשות, כטענת התובע, לא תקל עליו בהכרח לממש פסק דין שניתן על ידי בית משפט ישראלי. שנית, לעניין תום הלב, יש לזכור כי את ההליך שכאן הגיש התובע רק לאחר הליך נוסף שנקט, ושנמחק תוך שנקבע כי התובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט. שלישית, התובע טרם פרע ולו חלק קטן מסכום ההוצאות שהושת עליו במסגרת אותו הליך שנמחק, ובנסיבות העניין הדבר עשוי ללמד על התחמקות, ולא לנבוע מקושי כלכלי אמיתי (והשוו: רע"א 6353/12 ‏אברהם נ' יגרמן פיסקה 8 (16.1.13)).