ת"א 24426-07-14 משה נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח'

בפניי בקשה לפטור מהגשת חוות דעת ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. לחילופין מתבקש בית המשפט לתן ארכה להגשת חוות דעת.

מדובר בתובענה שעניינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום חתונתו- 13.1.13, עת החליק על רצפת אולם האירועים ונחבל לטענתו בכתף ידו הימנית.

לטענת המבקש, הכנסותיו נפגעו באורח קשה עקב הפגיעה. המבקש הינו מפרנס יחיד. לאחר התאונה ירדה הכנסתו של המבקש באופן ניכר, דבר שגרם לבעיות כלכליות. עלויות חוות הדעת כבדות ואין ביכולתו של המבקש לשאת בהן. עוד טוען המבקש כי התביעה בעלת סיכויים גבוהים להתקבל, זאת מעיון בתיקו הרפואי של המבקש ונסיבות התרחשות הנזק.

המשיבות בתגובתן מתנגדות לבקשה. לטענתן, על התובע הטוען לנכות בתביעה על פי פקודת הנזיקין, לצרף חוות דעת מטעמו כדי להוכיח עניין שברפואה. מדובר בטענות מורכבות בנוגע לחבות ולא בתביעה בעלת סיכוי גבוה. המשיבות מסכימות למתן ארכה להגשת חוות דעת מטעם המבקש.

בתשובה חזר המבקש על טיעוניו, והפנה שוב לראשית הראיה הדרושה להוכחת חבות ונזק. בנסיבות אלה, לא יהא זה צודק לחייב המבקש הסובל מחיסרון כיס עקב התאונה, לממן את חוות הדעת.

ההכרעה סמכותו של בית המשפט למינוי מומחים ולמתן פטור מהגשת חוות-דעת מומחה מוגדרת בפרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). שתי התקנות הרלוונטיות לענייננו הן תקנות 127 ו- 130. תקנה 127 קובעת את חובת הצירוף של חוות דעת, כדי לטעון לעניין שברפואה, ואת סמכותו של בית המשפט לפטור בעל דין מחובה זו, אולם זאת רק "מטעמים מיוחדים שירשמו". תקנה 130 מסמיכה את בית המשפט למנות מומחה מטעמו, לאחר שניתנה לצדדים זכות טיעון.

הפסיקה קבעה, כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט, בלא שהתובע צירף חוות דעת מטעמו, ייעשה רק בנסיבות מיוחדות (רע"א 8015/96 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ' בוריסי (23.3.1997)). נפסק כי בית המשפט לא ימהר לעשות שימוש בסמכותו. יש צורך בקיומם של מספר תנאים מצטברים, למינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך מתן פטור מהגשת חוות דעת: נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש ממנו להגיש חוות דעת בכוחות עצמו ; תביעתו בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה ; קיומה של ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית (בר"ע (מח' ב"ש) 511/06 מאיר אמויאל נ' פלונית (15.8.06)).

כב' השופט זילברטל קבע כי "נדרשת דרגת שכנוע גבוהה וקיומן של נסיבות מיוחדות ומשכנעות במיוחד". אי צירוף חוות דעת על-ידי התובע והשלמת החסר על-ידי בית המשפט עלולים להיראות כמתן סיוע לתובע מצד בית המשפט, בניגוד לשיטה האדברסרית. שומה לנהוג בצמצום, כיוון שיש בכך פגיעה אפשרית בנתבע, שכן התובע אמור להעמיד את תביעתו ולהוכיחה בכוחות עצמו ולא בעזרת בית המשפט. בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו, היינו צריך נימוק בעל משקל כדי להתיר זאת. על תובע המבקש פטור מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, מוטל נטל כבד, להראות שאין באפשרותו להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, שכן פטור כזה עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד. בית המשפט מפרט שורה של דוגמאות לאותם מקרים חריגים ונדירים (רע"א 1358/12 מרכז רפואי בילינסון נ' עזבון שלמה אייזנבך (08/05/2012) והפסיקה המזכרת שם). אמנם, חסרון כיס של מבקש יכול להוות טעם ראוי למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אולם גם זאת רק במקרים חריגים, והתקיים כל שאר התנאים (רע"א 8015/96 לעיל).

מן הכלל אל הפרט - התובע נפגע ביום חתונתו- 13.1.13 עת החליק על רצפת אולם האירועים ונחבל לטענתו בכתף ידו הימנית. הבקשה נסמכת על נימוק אחד ויחיד – מצוקה כלכלית המונעת הגשת חוות דעת. עיון בתלושי השכר של התובע לפני התאונה ולאחריה מלמד כי לא חל משמעותי בשכרו, העומד על סך ממוצע של כ-5,900 ₪ נטו לחודש לערך. התובע לא הצהיר על הרכוש הקיים ברשותו. לא צירף דפי חשבון ותדפיסי כרטיסי אשראי. למעשה התובע לא צירף כל מסמך שיש בו לאשש טענתו. כל שצורף לבקשה הם אישורים בדבר לימודי רעייתו ותשלומים למכללה, אישור מהמוסד לביטוח לאומי כי רעייתו אינה עובדת, חוזה שכירות ופירוט חובות בהוצאה לפועל לאביו של המבקש. אין במסמכים אלה די. מדובר כאמור בנטל כבד ובבקשה חריגה והתובע לא הרים את הנטל כדי לאשש טענתו לחסרון כיס, ברמה כזו שאיננה מאפשרת איסוף הכסף הנדרש לחוות דעת.