ת"א 24181-04-14 חלפון ואח' נ' בנימין ואח'

לפניי תביעה לפינוי מושכר, אשר הוגשה לפי הוראות פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

תמצית טענות הצדדים

התובעים הינם הבעלים של דירה ברחוב מקור חיים 14/1 בבאר שבע. ( ראה נסח טאבו שצורף לכתב התביעה).

לטענת התובעים, הדירה הושכרה לנתבעים בחוזה בכתב לתקופה של 11 חודש החל מיום 1/2/112 וכלה מיום 31/12/12. על פי חוזה זה, גובה דמי השכירות עמד על סך של 3,500 ₪. בעוד שבכתב התביעה טענו התובעים כי החוזה בין הצדדים הוארך בע"פ ובהסכמה, כאשר הנתבעים מסרבים לחתום על חוזה כתוב בין הצדדים, הרי שבדיון מיום 2/7/14 טענו התובעים, כי החוזה הכתוב בין הצדדים, לא הוארך על ידם, לא בע"פ ולא בכתב.

לטענת התובעים, הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות, עבור שהייתם בדירה. לטענתם רק לאחר משלוח מכתב מטעמם באמצעות עו"ד נאותו הנתבעים לשלם חלק מהחוב. בדיון בפניי ביום 2/7/14 טענו כי הנתבעים לא שילמו את שכר הדירה מ12/13 וכן לא שילמו את כל התשלומים השוטפים כגון: חשמל, ארנונה, מים וועד בית.

הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו באופן גורף את טענות התובעים, מבלי ליתן כל פירוט באשר למערכת החוזית הקיימת בין הצדדים. בדיון פניי ביום 15/7/14 הודה הנתבע כי אכן החוזה בין הצדדים הסתיים לפני כשנה וחצי וכי החוזה לא הוארך, עקב התנגדותם של התובעים לכך. לטענתו, לאחר קיומו של הדיון ביום 2/7/14 שילם לתובעים סך של 10,000 ₪ והוא נותר חייב להם עבור חודשים 4/14 ואילך. הנ"ל הודה בדיון, כי התובעים אינם מעוניינים בהמשך הישארותו בדירה, אולם לטענתו "אי אפשר להוציא אותי מהדירה מהיום למחר".