ת"א 24085-12-12 עוף ברכה נ' חברת העוף העולה (מפעל המוצרים) 1995 בע"מ

ביום 19.10.2014 הגישה הנתבעת שתי בקשות אלו:

האחת (בקשה מס' 17), בקשה לחיוב התובעת בתשלום הוצאות הנתבעת עבור ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 5.10.2014. נימוקי הבקשה הם כי לנוכח מחדלי התובעת, לא ניתן היה לקדם את התביעה בדיון זה. שכן, בניגוד להחלטה מיום 14.7.2014, לא התייצבו לדיון האמור גורמים מוסמכים מטעם התובעת, בעוד שמטעם הנתבעת התייצבו שניים ממנהליה. כך נמצא כי זמנם וזמנו של בא-כוחה של הנתבעת בוזבז לריק. כן התבקש בית המשפט לקבוע ישיבת קדם משפט נוספת.

השנייה (בקשה מס' 18), בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

התובעת הגיבה לשתי הבקשות (לאחת ביום 10.11.2014 ולשנייה ביום 11.11.2014) והנתבעת השיבה להן (לאחת ביום 19.11.2014 ולשנייה היום (20.11.2014)). מכאן ההחלטה בכל הבקשות.

א.הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה

סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999 מסמיך את בית המשפט להורות כי חברה שהגישה תביעה לבית המשפט, תפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. על-פי הוראה זו, הכלל הוא שיש לחייב חברה המגישה תביעה להפקיד ערובה להבטחת ההוצאות שישולמו לנתבע, אם התביעה תידחה והחברה תחויב בתשלומן. פטור לחברה מהפקדת ערובה הוא החריג לכלל, והנטל לשכנע את בית המשפט שאין להחיל את הכלל, אלא את החריג, מוטל על החברה התובעת (רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, (2011), כבוד השופטת א' חיות).

כפי שנקבע בעניין באר-טוביה, כדי לקבוע אם יש לחייב חברה שהגישה תביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, יש לבחון שלושה שלבים (שם, פסקה 5. כן ראו, רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (2009), כבוד השופט ח' מלצר, בפסקה 13). השלב הראשון, עניינו ביכולתה הכלכלית של החברה, בשלב השני, נבחנים נסיבות התביעה ובעיקר, שאלת סיכויי התביעה להתקבל. בשלב השלישי, אם נקבע כי על החברה התובעת להפקיד ערובה, כי אז לשם קביעת סכום הערובה, יש לאזן בין כל השיקולים ובהם, זכות הגישה לערכאות של החברה התובעת, תוך הבטחת אינטרס הנתבע, שאם התביעה נגדו תידחה, לא יימצא בחסרון כיס.

בחינת השלב הראשון, שעניינו מצבה הכלכלי של החברה התובעת מעלה כי קשה לומר שהוכח כי מצבה הכלכלי איתן, כך שאם תביעתה תידחה, יהיה לנתבעת מהיכן להיפרע. כך בעיקר מטעמים אלו: אין מחלוקת על כך שפעילותה של התובעת הופסקה בשנת 2011; הטענה כי לבעלי מניותיה של התובעת יש רכוש, איננה רלוונטית, שכן התובעת היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה; נכס המקרקעין שעל-פי הנטען מצוי בבעלות הנתבעת, אינו מבטיח אפשרות סבירה להיפרע מהנתבעת. אף מבלי להידרש להיעדרה של ראייה באשר לשוויו של נכס זה, האפשרות להיפרע ממימושו עשויה להטיל נטל כבד והכבדה לא סבירה; באשר לציוד הכבד שעל-פי הנטען, מצוי בבעלות התובעת, הרי שכפי שטענה הנתבעת בצדק, המסמך המתייחס לציוד זה הוא משנת 2011, השנה שבה הופסקה פעילות התובעת; לא הובאו דו"חות מטעם רואה חשבון של התובעת, מסמכי בנק או כל כיוצא באלו מסמכים שבאמצעותם ניתן לדעת על אודות מצבה הכלכלי לאשורו.

בחינת השלב השני, מעלה כי סיכויי התביעה אינם וודאיים. אף אם לכאורה, אין מחלוקת על עצם סכום החוב הנתבע, הרי שלנוכח טענת הקיזוז כבדת המשקל של הנתבעת, לא ניתן להעריך עתה כי סיכויי התביעה להתקבל אמנם טובים.