ת"א 23763-06-14 טנוס נ' חברת מישיון סיקיוריטי בע"מ ואח'

בפסק דין מיום 6.5.15 נמחקה מחוסר מעש התובענה שהגיש התובע נגד הנתבעים. בעקבות המחיקה הגישו הנתבעים בקשה לחיוב התובע בהוצאותיהם. התובע לא השיב לבקשה למרות שחויב לעשות כן, ובהחלטה מיום 1.6.15 חויב בהוצאות הנתבעים בסך של 1,000 ₪ לכל אחד מהם, ובשכר טרחת עורך דינם בסך של 8,000 ₪. לפניי בקשה לביטול החלטה זו.

יצוין כי במסגרת הבקשה מלין התובע גם על החלטת כבוד סגן הנשיא ארנברג מיום 30.3.15, שבה חויב התובע לשלם למגשרת המהו"ת ולכל אחד מן הנתבעים סך של 1,000 ₪ בגין אי התייצבותו לפגישת המהו"ת. עם זאת, התובע לא ביקש סעד כלשהו בנוגע להחלטה זו, ועל כן לא הוברר לאיזו מטרה הועלו הטענות בעניינה.

ההחלטה מושא הבקשה ניתנה כאמור כבר ביום 1.6.15, אולם הבקשה לביטולה הוגשה רק ביום 13.8.15. לעניין זה טוען התובע כי הבקשה לחיובו בהוצאות וההחלטה בה לא הומצאו לו, וכי נודע לו עליהן רק ביום 13.8.15. עוד טוען התובע כי ביום 22.6.15 הוא נעצר ופעילות משרד עורכי הדין שלו שותקה, ועל כן הוא לא יכול היה להגיש בקשות בתיק שכאן. לגופו של עניין טוען התובע כי בית המשפט לא היה מוסמך לפסוק הוצאות ושכר טרחה לאחר שמחק את התובענה וההליך הסתיים. הנתבעים מתנגדים לבקשה ומעלים שורה של טענות, הן לעניין עיתוי הגשתה והן לגופה.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, נראה כי הבקשה הוגשה באיחור. עיון בתיק בית המשפט מלמד כי ההחלטה מושא הבקשה נצפתה על ידי משרד התובע ביום נתינתה (1.6.15). למרות זאת, הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה רק ביום 13.8.15, בחלוף המועד לעשות כן. בנסיבות המקרה, לרבות ההתנהלות הדיונית מטעם התובע במסגרת ההליך כעולה מהחלטות קודמות שניתנו בו, מועד הצפייה (היינו הידיעה) הוא המועד הרלוונטי שממנו יש למנות את פרק הזמן להגשת הבקשה לביטול החלטה.

יצוין כי טענת התובע בדבר מעצרו אינה יכולה להקים עילה להארכת המועד להגשת הבקשה שכאן, שכן לדברי התובע הוא שהה במעצר בתקופה שבין 22.6.15 ל-4.7.15, אולם ההחלטה ניתנה כאמור כבר ביום 1.6.15 והבקשה לביטולה הוגשה רק ביום 13.8.15. כמו כן טענת התובע לפיה התיקים הקשורים לנתבעים נלקחו ממשרדו על ידי משטרת ישראל אינה יכולה להקים עילה כאמור, שכן התובע עצמו טוען שגם כעת לא מצויים תיקים אלה תחת ידו, אולם הדבר לא מנע ממנו להגיש את הבקשה שכאן.

שנית, מנספחים א-ב לתשובת הנתבעים ומרישומי תיק בית המשפט עולה כי הבקשה לפסיקת הוצאות הומצאה למשרד התובע במועד, וכן הומצאה לו ההחלטה מיום 6.5.15 המורה על הגשת תשובה ומבהירה כי העדר תשובה כמוהו כהסכמה לבקשה. למרות זאת, ולמרות שהדבר היה זמן ניכר לפני מעצרו, נמנע התובע מלהשיב לבקשה. בנסיבות אלה, יש לראות בתובע כמי שלא התנגד לבקשה, ואין לו להלין על קבלתה. ב"כ התובע הגיש אמנם נוסח של תצהיר שלפיו הבקשה וההחלטה הנזכרת לא הומצאו לו בפקס, כאמור, אולם התצהיר אינו חתום ואינו מאומת, וב"כ התובע לא הגיש תצהיר ערוך כדין כפי שציין שיעשה.

שלישית, גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה. טענתו היחידה של התובע לגוף ההחלטה מיום 1.6.15 היא כי בית המשפט לא היה מוסמך לפסוק הוצאות ושכר טרחה לאחר שהתובענה נמחקה מחוסר מעש וההליך הסתיים. אלא שכבר נקבע כי כאשר פסק הדין אינו מתייחס לנושא ההוצאות, ניתן להתייחס לכך בהחלטה משלימה (בר"ם 5720/05‏ ‏ כונס הנכסים גופר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (5.8.2007)). כך נעשה בהליך שלפניי.

הבקשה לביטול החלטה נדחית, אפוא. מן הדין היה לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים בגין הבקשה, אולם לפנים משורת הדין איני עושה כן, והוצאות הבקשה תיכללנה בהוצאות שכבר נפסקו לחובת התובע.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ו, 17 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.