ת"א 23754-10-15 ירדן נ' שפורר

מספר הליכי ביניים בגינן הוגשו שלוש בקשות על ידי הנתבעת , וראיתי להחליט בהן במאוחד:

רקע המחלוקת

1. התביעה העיקרית עניינה בסעד של פינוי (בסדר דין רגיל) וסעד כספי בשל דמי שימוש ראויים.

התובעת הנה בעלת זכות חכירה בבניין שבשכונת הדר בחיפה. בבניין שתי קומות, בכל קומה שתי יחידות. נטען בתביעה כי יחידה אחת מבין שתיים בקומה השניה הושכרה לפני שנים לגב' פייגה ביטון ז"ל (להלן "המנוחה"). לשיטת התובעת (שלא נשמר בידה החוזה) נקודת המוצא הנה שהמנוחה לא היתה דיירת מוגנת. המנוחה נפטרה ב 4.9.05 הנתבעת הנה בתה של המנוחה שבלא ידיעת התובעת, כך נטען, נכנסה לגור בדירה. התובעת (בעלה הוא שטיפל במושכר) קבלה תחת מחאה את דמי השכירות מאת הנתבעת, בסך מקורב של 400 ₪, כך לאורך שנים.

התובעת טוענת כי מדובר בשכירות חופשית ומשכך – זכותה לתבוע פינוי המושכר לאלתר בצירוף דמי שימוש ראויים לשבע השנים שעובר להגשת התביעה, בניכוי 2500 ₪ ששולמו לאותן שנים על ידי הנתבעת.

2. לחלופין ככל שיקבע שבדיירות מוגנת עסקינן, הרי שדמי השכירות המשתלמים אינם דמי השכירות הנכונים ויש לחייב הנתבעת בתשלום סך של 660 ₪ לחודש נכון לשנת 2014.

3. כתב ההגנה אוחז לא פחות מ 17 עמודים ורווי ביטויים כמו "ניסיון נלוז להתעשר" תביעה קנטרנית, וכיוצ"ב ביטויים שכיום נראה שבלעדיהם אין, בכל כתב הגנה (למרות שדי בהתייחסות עניינית לגופן של טענות, והמקמץ בביטויי גנאי על פי רוב אינו גורע דבר) . תמצית הטענות הן:

א. הנתבעת היא בתה של המנוחה.

ב. הורי הנתבעת היו דיירים מוגנים ששלמו לתובעת דמי מפתח ב 1967 . אבי הנתבעת נפטר ב 1982, המנוחה נפטרה ב 2005 , לאחר שהתגוררה במושכר 38שנה.

ג. הנתבעת התגוררה עם הוריה במושכר מגיל 16 עת שלמו הוריה דמי מפתח ב 1967 והפכו דיירים מוגנים, ועד שמלאו לה 18, ואז נישאה ועזבה את הדירה. בהמשך מ 1986 – שנתיים לפני גירושיה – ואילך. היא עברה להתגורר עם ילדיה בבית הוריה, וגרה שם עד היום ברציפות וללא הפסקה. הנתבעת הפכה לדיירת מוגנת מכוח סע' 20(ב) של חוק הגנת הדייר, כמי שגרה עם אמה המנוחה ואף סעדה אותה בדירה בשנותיה האחרונות. תשלומי השכירות המוגנת השתלמו כסדרם הן לפני הפטירה והן לאחריה.