ת"א 23651-12-13 ב' נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

לפני בקשה מטעם הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ולהורות על מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה.

התובע, יליד 02.02.1962 נפגע בתאונת דרכים ביום 26.10.2008. התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המוסד לביטוח לאומי.

וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 19.02.2013 הכשירה את קביעת הוועדה בדרג ראשון וקבעה, כי לתובע נכות נפשית בשיעור של 60% בהתאם לתקנה 34(ב) 5-6 מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). מנכות זו נקבע, כי יש לנכות 10% נכות בהתאם לתקנה 34(ב)(2) אשר נקבעה לתובע בגין תאונת דרכים אחרת בה היה מעורב התובע ביום 28.07.1991. עוד נקבע, כי יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי במלואה וכי התובע אינו מסוגל לעבודה. משכך, נקבעה לתובע נכות נפשית בשיעור של 75% החל מיום 10.11.2011.

הנתבעת עותרת כעת למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. לשיטתה, לאחר איסוף תיעוד החומר הרפואי מעברו של התובע עולה תמונה של רקע אישיותי מורכב של התובע אשר חווה ילדות קשה, מוות של חברתו בתאונת דרכים, ניסיון התאבדות, תיאור מצב של דכאון קשה ואובדן המשמעות לחיים. לטענת הנתבעת כל אלה יכולים לרמז על נכות פסיכיאטרית משמעותית אותה יש לנכות ממצבו הנוכחי של התובע. מוסיפה הנתבעת וטוענת שאילו היתה הועדה נחשפת לאותם מסמכים קביעת הוועדה הייתה שונה בתכלית.

התובע מתנגד לבקשה וטוען לשיהוי בהגשתה. לגופו של עניין טוען התובע, כי הנתבעת לא עמדה בשני התנאים הנדרשים להבאת ראיות לסתור. האחד- טעמים משפטיים כגון אם נראה לבית המשפט שההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון תרמית, קל וחומר – מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני - טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

מוסיף התובע וטוען, כי הנתבעת לא צרפה כל תיעוד המלמד שהתובע היה בטיפול פסיכיאטרי ממושך ו/או כי אובחן כסובל ממצב נפשי או ממחלת נפש הפוגעים בתפקודו. הלכה למעשה נטען, כי עד לתאונה תפקד התובע ללא דופי אולם ממועד התאונה הפך התובע לשבר כלי.

עוד טוען התובע, כי בעת קביעת נכותו של התובע, בחנה וועדת המוסד לביטוח לאומי את נכותו הנפשית עובר לתאונה, בגינה ייחסה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין תאונה שעבר בשנת 1991 וזאת על אף שבפני הוועדה לא עמדו המסמכים הרלוונטיים מחמת קושי באיתור המסמכים.

המצב המשפטי, דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את ההלכה הפסוקה ואת מכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי ראוי לאפשר במקרה דנן להביא ראיות לסתור, שכן מעיון בהחלטות המוסד לביטוח לאומי, עולה, כי לא עמד בפני הועדות מלוא הרקע הנפשי הרלוונטי אודות התובע. אפרט את טעמי.

ההלכה היא, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), ניתנת רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ובמקרים מיוחדים וחריגים בלבד (בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985), (להלן: "עניין רותם").