ת"א 23581-12-13 שהלא ואח' נ' כרכבי

בעניין: "בקשה להגשת מסמכים מטעם התובעים" (בקשה מס' 19)

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בבקשה, בתשובה מיום 21.12.15 ובתגובה לתשובה מיום 4.1.16, הגעתי לכלל מסקנה לפיה, משצורף תצהיר לתמיכה בטענות ובשים לב לשלב הדיוני המוקדם יחסית, דין הבקשה להתקבל.

ודוק; לא ברור מדוע ברישא של הבקשה ננקט ניסוח עמום ולפיו בית המשפט מתבקש "לקבל המסמך בקשר עם ההקלטה והתמליל", שעה שבבקשה אין התייחסות לצירוף "מסמך" כלשהו מעין זה, ולא ברור באיזה "מסמך בקשר עם ההקלטה" מדובר.

זאת, במיוחד כאשר הבקשה החוזרת נועדה, בין השאר, להסיר עמימות שאפיינה את קודמתה, כמפורט בהחלטה מיום 1.12.15. למעשה, יכול וראוי היה לדחות את הבקשה החוזרת מטעם זה בלבד, ולאפשר הגשת בקשה נוספת בה יובהר בצורה חדה כתער מה בדיוק מבקשים לצרף.

עם זאת, בהתחשב בנאמר ברישא של התצהיר התומך בבקשה, שהוא העיקר לטעמי, ועל מנת לקדם את ההליך, איני מורה כן, אלא אני רואה בבקשה זו כבקשה לצירוף הקלטה בלבד - הקלטה אחת - היא ההקלטה השניה כמשמעותה בהחלטה מיום 1.12.15.

ככזו, דין הבקשה להוספת ההקלטה השניה להתקבל, כאמור. טענות הנתבע בתשובה מתמקדות למעשה בעיקר בסוגיית קבילות הראיה. ככלל, בטענות מעין אלה יש מקום לדון לאחר הוספת הראיה, בשים לב לאופן בו היא מוגשת, ואין בהן כשלעצמן כדי למנוע מתן רשות להוספתה.

עם זאת, ומאותו טעם עצמו, מן הראוי להבהיר היטב כי הבקשה מתקבלת אך במישור סדרי הדין, דהיינו מתן היתר לעצם הוספת הראיה. טענות הנתבע לעניין קבילות – שמורות לו, וככל שהנתבע יעמוד עליהן ויבחר לשוב ולהעלותן אלה יוכרעו בשלב מאוחר יותר.

מטעמי יעילות, ועל מנת לייתר הגשת בקשות נוספות, מובהר לתובעים (בזהירות המתבקשת) כי לכאורה יכול ויש ממש במקצת מטענות הנתבע באשר לקבילות, ככל שהדברים אמורים לאור תוכנם הנוכחי של תצהירי עדות ראשית של התובעים, אשר יכול ואינם כוללים התייחסות לתנאי הלכת שניר. ממילא, אין בדעתי ליתן היתר לצירוף ההקלטה ללא עד מאמת, כלומר שלא כנספח לעדות ראשית. בכוונתי ליתן בידי התובעים אפשרות להגיש תצהירי עדות ראשית מתוקנים, אשר יכללו כנספח את ההקלטה שהתרתי להם להוסיפה. בנסיבות אלה, מוצע כי התובעים יכללו בתצהיריהם המתוקנים גם התייחסות מלאה לרכיבים העובדתיים הרלבנטיים לשאלת הקבילות של ההקלטה (הכוונה לחלק מן השאלות המפורטות בסעיף 2 לתשובה, וביתר פירוט בסעיף 2 לתשובה הקודמת). הדברים אמורים אף ביתר שאת לגבי התמליל. מבלי לקבוע מסמרות, דומני כי הדין בהקשר זה אינו כנטען ע"י התובעים בגדרי התגובה לתשובה. אמנם ככל שנתבע חולק על תרגום קביל שהוגש ע"י תובע על הנתבע לצרף תרגום משלו, או להראות בדרך אחרת מה השגגה שנפלה בתרגום שצירף התובע. אולם על הנתבע לעשות כן רק אם התובע צירף תרגום קביל. ומכיוון שנראה כי התובעת אינה טוענת כי היא עצמה ביצעה את תמלול ו/או תרגום ההקלטה, ומכיוון שהאדם (או בני האדם) אשר כן ביצע/ו את התמלול והתרגום לא מסרו תצהיר שהתמליל נספח אליו, ומכיוון שהועלתה טענת קבילות, נראה כי אין מנוס מהגשת תצהיר המתמלל/המתרגם. לתשומת לב התובעים: דומני כי דווקא מאחר והתמליל/התרגום נושא לכאורה לוגו של חברה שתמלול ו/או תרגום הוא עיסוקה ("איגמי") לא אמור להיות קושי לצרף את התמליל כנספח לתצהיר, וחברות העוסקות בתחום זה מורגלות בכך.

איני רואה לנכון להיעתר לבקשת הנתבע להתנות את צירוף הראיה בפסיקת הוצאות. ודוק; דווקא מסיבה זו הוריתי על הארכת המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע; על מנת שלא להגדיל את ההוצאה המצרפית של הצדדים, וכדי שלא יהא צורך להשית על התובעים הוצאות ככל שיותר להם לצרף דבר מה. העובדה כי התובעים מחו על כך נמרצות אינה שומטת את ההגיון שבבסיס ההחלטה. בפועל, לנתבע לא נגרמו הוצאות בגין הצורך לשוב ולערוך תצהירים בשנית.

סיכומו של דבר – הבקשה לצירוף ראיה מתקבלת, בכפוף לכך שתוגש כחלק מעדות ראשית.