ת"א 23581-12-13 שהלא ואח' נ' כרכבי

בפניי בקשה שהגיש הנתבע לחייב את התובעים בהפקדת ערובה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, ולאחר שבחנתי את תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים אשר כבר מצויים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל.

המסגרת הנורמטיבית להגשת בקשה מעין זו מצויה בהוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אמנם המקרה דנן אינו נמנה על שני סוגי המקרים שמקובל להזכירם כמקרים הטיפוסיים בהם יש לחייב בערובה מכוח התקנה הנ"ל – תושב חוץ שלא הצביע על נכסים בישראל, ותובע שלא נקב בכתובתו [רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)]. עם זאת, על פי הפסיקה לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב להורות על הפקדת ערובה. מובן כי אין זהו הכלל, וכי ראוי לעשות בשיקול דעת זה שימוש זהיר, ולהורות כן במקרים היוצאים מן הכלל. אך הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין [רע"א 1572/14 עזר נ' אמריקה ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ (14.7.14), פסקה 6; רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009), פסקאות 8-9; ואסמכתאות שם].

ודוק; הכללים בקשר להפקדת ערובה גובשו לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, וההלכה כידוע הינה שאין לחסום אדם מהבאת עניינו בפני בית המשפט מחמת עוניו בלבד. אולם בענייננו, דווקא לאור טענותיהם של התובעים, דלתו של בית המשפט לא אמורה להיחסם בפניהם אם תינתן החלטה בדבר הפקדה. בתשובת התובעים לבקשה נטען כי לתובעת הכנסות מן העסק המנוהל על ידה, והיא אף נוקבת בסכומים גבוהים למדי שאמורים היו להשתקף בדו"ח הכנסות שאמור היה להיות מצורף לתשובה (אך נשמט ולא צורף). עוד נטען כי התובע עובד במקום עבודה קבוע ויש לו הכנסה חודשית קבועה, שאמורה היתה להשתקף בתלושי שכר שאמורים היו להיות מצורפים (אך נשמטו ולא צורפו). נטען גם כי לתובעים קופת קרן ובה סכום גבוה (הגם שלא צורפה אסמכתא לגביה, ולא ניתנו פרטים לגביה). מכאן שדווקא בשים לב לטענות התובעים, אם יחוייבו להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לא יהא בכך כדי למנוע מהם את יומם בבית המשפט.

לא נסתרה טענתו הבסיסית של הנתבע אשר פורטה בתצהיר מפורט ונתמכה באסמכתאות, ולפיה כנגד התובעת התנהלו עד כה 10 תיקי הוצל"פ, וכיום תלויים ועומדים כנגדה שני תיקי הוצל"פ, בסך של 98,923 ₪; וכנגד התובע התנהלו עד כה 17 תיקי הוצל"פ שמתוכם תלויים ועומדים כיום כנגדו 6 תיקי הוצל"פ, בסך של 236,245 ₪. ובסך הכל חוב כולל של כ- 330,000ש"ח.

יוער כי התובעים תמכו את התשובה בתצהיר "בג"צי", בניגוד לדרישות הדין בנוגע לתשובה מעין זו. מכל מקום, אף אם מתעלמים מהעדר תצהיר מפורט, גם בגדרי התשובה עצמה לא הועלתה למעשה כל טענה בהקשר זה, ומכאן שהתובעים אינם חולקים על נתונים אלה.

שילוב הדברים - העובדה כי מחד גיסא לשיטתם של התובעים הם בעלי הכנסות לא מבוטלות ומאידך גיסא הם אינם משלמים חובות פסוקים אף שהם אינם חסרי יכולת - אומר דרשני, ומצדיק הבאה בחשבון לא רק של זכות הגישה לערכאות של התובעים אלא גם של זכויות הנתבע, אשר נאלץ להוציא הוצאות ניכרות לצורך הגנה מפני תביעה, ובסופו של דבר לא ברור אם יוכל לגבות הוצאות ככל שייפסקו לטובתו.

בהתאם לדרישת הפסיקה, יש לבחון כמובן גם את התיק לגופו, ולנסות ולעמוד אחר סיכויי התביעה. מטבע הדברים, לעתים קרובות קיים קושי להגיע למסקנה ברורה בדבר סיכויי תביעה – אם גבוהים המה או נמוכים – בשלב מוקדם ובטרם שמיעת ראיות. מבלי להרחיב יתר על המידה אציין כי לאחר ששבתי ובחנתי את כתבי הטענות, ולאחר שעיינתי בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, הגם שאיני סבור שניתן להגדיר את התביעה בשלב זה כתביעת סרק, עולים סימני שאלה של ממש שיש לתת עליהם את הדעת לצורך הכרעה בבקשה זו. כך, למשל, בנוגע לסכום התביעה. התובעים נוקבים בסכום תביעה של 600,000 ₪, אך מעמידים את סכומה "לצרכי אגרה" על סך של 300,000 ₪. יוער כי שני הסכומים הינם גבוהים למדי יחסית לרוב התביעות המוגשות בתחום זה - לשון הרע ופגיעה בפרטיות. כך, למשל, קשה שלא להבחין בכך שבתצהירי העדות הראשית של התובעים ישנה התייחסות נרחבת לסתירות נטענות בין גרסאות שמסר הנתבע במשטרה ובכתב ההגנה, משל מדובר בסיכומים, אך דווקא בכל הנוגע לפירוט עובדתי של טענות התובעים עצמם, ישנה הפניה בתצהירים אל כתב התביעה, משל הוא מהווה חלק מן העדויות, ונראה לכאורה כי ישנם חלקים בכתב התביעה, המכיל גרסה עובדתית מפורטת ביותר, שאינם מופיעים באופן דומה בתצהירי התובעים. כך, למשל, ישנה התייחסות חוזרת אל הקלטה שלפי הנטען הקליטה התובעת את הנתבע אומר דברים שיוחסו לו בתביעה, ונטען כי נוכח סיסמה ייחודית שהגנה על ההקלטה הנתבע לא הצליח למחוק אותה מהטלפון הנייד של התובעת (למשל: סעיף 14 לתצהיר התובעת, סעיף 24 סיפא לתצהירה). אך מסיבה לא ברורה לא מצורפת ההקלטה - שאין צריך לומר כי היא בעלת חשיבות מרכזית לצורך הדיון בתביעה - ולא מצורף תמליל ההקלטה. מצורף רק תמליל ההקלטה שהקליטה התובעת בתחנת המשטרה.

סיכומה של נקודה זו: קיימת אי-בהירות, לשון המעטה, בכל הנוגע לטענות התובעים בתביעה.

אציין כי איני רואה לייחס משקל רב לטענת התובעים בדבר שיהוי. התביעה אמנם הוגשה זה מכבר, אולם מבחינה דיונית מצוי התיק בשלב מוקדם יחסית (בעיקר בשל הליך הגישור שנוהל), והתובעים לא שינו מצבם לרעה בעקבות הגשת הבקשה רק עתה, לאחר שהנתבע נאלץ ליטול ייצוג בתשלום.