ת"א 2354/04,ת"א 1615/07

החלטה זו עניינה בבקשת הנתבעת (המבקשת) לחיובו של התובע בהפקדת ערובה להוצאותיה וזאת בהתאם לתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984(להלן: "התקנות").

רקע

1. הרקע לתביעה הוא כפי שפורט על ידי כבוד השופטת איתן אורנשטיין (בתפקידו כרשם) בהחלטתו מיום 27.2.07 במסגרת בקשתו של התובע לפטור מאגרה:

   "פיכמן, עו"ד ואיש עסקים, יזם פרוייקט באיזור התעשייה ארז, על גבול רצועת עזה, של הקמת מחסני ערובה, (להלן: " הפרוייקט " או " המיזם "), שישרת צרכי ייבוא וייצוא טובין בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית (להלן: " הרשות "). לצורך כך, פעל פיכמן בשיתוף עם גורמים עיסקיים שונים ברשות, כאשר לצדו גם משקיע ישראלי, מר גולדפיין (להלן: " גולדפיין "). המיזם נעשה באמצעות תאגיד בשליטת פיכמן, כאשר חלקו במיזם היה 40% ואילו חלקו גולדפיין הינו 60% וכאמור בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן. 

    

   לתאגידים, בעלי המיזם, ניתן אשראי בנקאי, תוך מתן ערבות אישית של פיכמן ושל רעייתו. לטענת פיכמן, הוא הסתמך על הסכמות עם המדינה, על התחייבות שלה בקשר עם קידום הפרוייקט ומתן ההיתרים הדרושים להפעלתו, התחייבות והסכמות אשר בסופו של דבר הופרו וגרמו לקריסת הפרוייקט תוך ירידת השקעתו לטמיון. קריסת הפרוייקט, התגלגלה ככדור שלג, וגרמה להדרדרותו הפיננסית של פיכמן, שהשקיע מכיסו במיזם כעשרים מיליון ₪, (עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול). סופו של דבר, הוכרזו פיכמן ורעייתו, פושטי רגל, נותרו חייבים מיליוני שקלים לנושיהם, כך חובו של פיכמן מסתכם בסך של כ- 45 מיליון ₪ לנושיו ואשתו נותרה חייבת 18.5 מיליון ₪. זאת ועוד, רישיון עריכת הדין שלו נשלל, דבר שגרם להפסקת יכולתו להשתכר במקצועו, נכסיו מומשו, הוא מובטל, ונותר חסר כל. 

    

   התביעה: 

   הנאמן הגיש מכח תפקידו ככזה, תביעה כנגד המדינה לתשלום הסך של 266,888,722 ₪, בקשר עם הנזקים שנגרמו לפיכמן. בקליפת אגוז אציין כי בכתב התביעה נטען בין היתר:

    

   פיכמן נענה ליוזמה של המדינה להצטרף לפעילות כלכלית משותפת באזור התעשיה ארז עם הפלסטינאים. לשם כך, רכש ביחד עם גולדפין שטח של כ- 20 דונם, עליו התעתד להקים מחסני ערובה בשטח בנוי של כ- 10,000 מ"ר. מכתב התביעה ומסמכים שצורפו לו, אף עולה, כי פיכמן הגיע לידי הבנות עם גורמים עסקיים ברשות, ואף נחתם מסמך הבנות, בדבר אופן פעולת אזור הסחר והפעלת מחסני הערובה. במקביל, ניהל פיכמן מגעים שוטפים עם הגורמים המוסמכים מטעם המדינה בכל הנוגע לפרוייקט, לרבות הקמת מחסני הערובה, מתן היתרי דרושים ועוד. בין אלה למשל, מנהל המכס והמע"מ בשעתו, שאישר שלא תהיה מניעה להסדיר את הדרוש להפעלת מחסני ערובה. 

    

   כתב התביעה מגולל באופן מפורט את מסכת האירועים בקשר עם הקמת המיזם, הסתמכות פיכמן על מצגים, הסכמות והתחייבויות מצד המדינה, להקים את הפרוייקט ואת מחסני הערובה, הנתמכים במסמכים שונים, ובכללם התכתבויות, מזכרים, תרשומות ועוד. ראוי לציין כי פיכמן הצטייד בתוכנית עסקית שהוכנה על ידי ד"ר פרנקל, אשר בחנה את כמות הסחורה שתשונע באמצעות מחסני ערובה ובמסגרתה הערכות בדבר שווי המיזם שנעו בין 270,000,000 ₪ לבין 450,000,000 ₪, והכל כמפורט בתוכנית העסקית של ד"ר פרנקל שצורפה לתובענה. בנוסף נתמך כתב התביעה בחוות דעת שמאית בדבר שווי מחסני הערובה שיוקמו על הקרקע וששווים יהיה כ- 10,500,000 דולר סמוך להקמתם. עוד מסתבר כי בנק דיסקונט לישראל בע"מ, אישר מסגרת אשראי להקמת המיזם בסך של כ- 5,000,000 דולר.

    

   לטענת פיכמן, הוא הולך שולל על ידי רשויות המדינה, זאת מאחר ולמרות כל ההבטחות, ההתחייבויות וההצעות לפיהן לא תהיה מניעה לאשר את הקמת מחסן הערובה, ליתן לו את ההיתרים הדרושים, לא ניתנו כל אלה, בעת הדרושה, למרות כל הפניות והאתראות. שעה שסוף סוף התקבל האישור הסופי המיוחל ע"י ועדת היגוי ארז בהתאם להחלטתה מיום 30.3.00 לאשר את המבוקש, היה זה כבר מאוחר מדי, שכן הבנק כבר החל במימוש הזכויות, וכן היה זה בסמוך לכך שהרשות ביטלה את מזכר ההבנות. בתביעה נטען כי המדינה לא קיימה את החוזה שנכרת בין הצדדים, הפרה הבטחה שלטונית וגרמה לנזקים האדירים נשוא התביעה, כמו גם להקלעות פיכמן למצב של פשיטת רגל.