ת' נ' עלי ואח'

המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 26.7.90, בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 7.3.14.

כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בקרסול רגל שמאל. עקב כך הוא טופל בבית החולים והרגל קובעה בגבס למשך 3 חודשים. בהמשך, נזקק התובע לקביים במשך 9 חודשים ועבר סדרת טיפולים פיזיוטרפיים.

בתיק נשמעו ראיות הצדדים: התובע העיד וכן העיד מטעמו רואה חשבון סעיד מוחמד. אמו של התובע הגישה תצהיר עדות ראשית ולא נחקרה על תצהירה בהמלצת ביהמ"ש. הנתבעים לא הביאו עדים. בתום הדיון סכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל פה (תוך הסתמכות על תחשיבי נזק שהוגשו בתיק בשלב יותר מוקדם).

מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, פרופ' משה רופמן, קבע בחוות דעתו כי נותרה נכות רפואית בגובה 5%, וזאת כמחצית מהנכות המגיעה עפ"י סעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל.

התובע טוען כי עובר לאירוע התאונה הוא עבד כקבלן עצמאי בעבודות עפר ופיתוח כאשר עסק זה התחיל בספטמבר 2013 ונסגר ביום 1.4.14 (כ- 3 שבועות לאחר אירוע התאונה). התובע טען כי השתכרותו הממוצעת מעבודתו הנ"ל כעצמאי הינה כ- 9,100 ₪ נטו לחודש. הנתבעים דוחים טענה זו מכל וכל וטוענים שמדובר בפיקציה שנולדה לצורכי המשפט. משך שנים לפני אירוע התאונה עבד התובע עם השתכרות חודשית עפ"י תלושי שכר בסך 2,000 ₪ לחודש והטענה של הקמת עסק עצמאי לא הוכחה כלל. העובדה שהעסק נסגר כ- 3 שבועות לאחר התאונה מלמדת כי אין אמת בטענה של העיסוק בתור עצמאי.

בטרם אגש לחישוב הפיצויים המגיעים לתובע על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניי אציין כי עפ"י מסמכים של רופא תעסוקתי שצורפו לתצהיר עדות ראשית של התובע ניתן ללמוד כי הרופא התעסוקתי קבע תחילה שהתובע אינו יכול לחזור לעבודתו למשך חודשיים, ואילו בבדיקת מעקב יותר מאוחרת קבע שאינו יכול לחזוק כליל לעבודות פיזיות קשות.

הפסד שכר לעבר: לדעתי מוצדק לאשר לתובע תקופת אי כושר של 9 חודשים, ולפי השתכרות חודשית מוכחת של 3,500 ₪ לחודש, מגיע לו הסכום 31,500 ₪.

הפסד שכר לעתיד: במכלול הנסיבות של פגיעת התובע, הנכות הרפואית בשיעור 5%, עיסוקו ומתוך התחשבות בממצאי חוות הדעת של המומחים מטעם ביהמ"ש וכן המסמכים של הרופא התעסוקתי אני פוסק לתובע פיצוי על דרך האומדנה בסך 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד: נראה לי סביר לפסוק לתובע פיצוי בגין ראשי נזק אלה באופן גלובלי בסך 10,000 ₪.