ת"א 23264-02-13 מועדי (עזקי) נ' אבו סאלח ואח'

1. בפני תביעת התובעת לפצותה בגין נזק שנגרם לרכבה מסוג טויוטה לנד-קרוזר מ.ר. 8700164 (להלן: "רכב התובעת") ואשר נגרם לטענתה כתוצאה מתאונה שארעה ביום 25.1.12 כאשר משאית מ.ר. 2866900 (להלן: "המשאית") שהיתה נהוגה על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") והשימוש בה מבוטח על ידי הנתבעת 2, פגעה ברכב בעודו חונה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי רכב התובעת נמצא ביום הנטען מחוץ למושב כלנית, עומד בצד הדרך, כאשר הוא פגוע קשות בצידו השמאלי-קדמי. מתמונות שהוצגו בפני ואשר צולמו ביום הארוע הנטען, עולה כי קיימים על הכביש סימנים המעידים על כך שרכב התובעת נהדף אחורנית ממקום עמידתו בצד ימין של כביש האספלט, כתוצאה מפגיעה כלשהי.

2. מי שעשה שימוש ברכב התובעת באותו יום הינו אחיה של התובעת מר פאדל עמיד (להלן: "האח") אשר טען כי הגיע למושב כלנית לטייל והחנה את הרכב בצד ימין של הכביש, מעט אחרי היציאה מהמושב, והלך לטייל בסביבה. לטענתו, כ- 10 דקות אחרי שעזב את הרכב, שמע קול רעש גדול וכשחזר אל הרכב הבחין במשאית עומדת בסמוך לרכב כאשר הרכב הועף כמה מטרים אחורה ממקום חנייתו המקורית.

האח הוסיף וטען כי במקום היה נוכח נהג המשאית, הנתבע, אשר מסר לו כי התאונה ארעה בעת שהלה נסע לאחור עם המשאית על מנת לאפשר לעצמו לבצע פניית פרסה בכניסה למושב, ותוך כדי נסיעתו לאחור, הוא פגע ברכב וגרם לנזק שנמצא ברכב.

3. הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת"), על בסיס חקירה שביצעה, דחתה את דרישת התובעת לתשלום התגמולים בגין הנזק לרכב (אשר נאמד על ידי שמאי מטעם התובעת בסך של 105,433 ₪) וזאת מאחר ולטענתה, מדובר בתביעת מרמה שכן, המבטחת לא שוכנעה שהמשאית המבוטחת, היתה מעורבת בתאונה.

ודוק. אין מחלוקת כי לרכב התובעת אכן נגרם נזק במקום בו הוא הוחנה על ידי האח, אלא שטענת המבטחת היא כי המרמה נוגעת למעורבות המשאית בגרימת אותו נזק, שכן לטענתה גרסת הנתבע, שהוא למעשה העד היחיד לארוע התאונה הינה בלתי מהימנה, ומעידה על כך שהוא "נידב" את המשאית בכדי להקים ביטוח מלא לנזקי התובעת.

לטענת המבטחת, אשר שלחה חוקר למקום התאונה ביום התרחשותה, בבדיקת המשאית מייד בסמוך לאחר ארוע התאונה כאשר הרכבים עוד בזירת הארוע, עלה כי בחלק האחורי של המשאית אין סימנים כלשהם התומכים בטענה כי זו פגעה ברכב התובעת, ואף יש סימנים (קיומו של אבק על ברזל אחורי) המעידים על כך שמשאית זו לא היתה מעורבת כלל בתאונה.

4. אין מחלוקת כי במקרה כזה, בו מייחסת המבטחת מרמה לתובעת או מי מטעמה וכן לנתבע, הנטל להוכיח טענה זו מוטל על המבטחת, זאת לאחר, ובמידה והמבוטח עמד בנטל הראשוני להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. כפי שהדברים נוסחו ב ע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (1) 837, 851 מפי כב' השופטת נתניהו:

"די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה בארוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד איתן, וספק, אם ישאר, יפעל נגדו."

באשר לנטל ומידת ההוכחה הנדרשת במקרים כגון דא נקבע ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011):

"אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו."