ת"א 23216-07-15 א.מ. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

התאונה והנכות בעקבותיה: דיון והכרעה:

1. ביום 6.10.2013 בשעה 20:00, נפגעה התובעת, ילידת 1969, חשבת שכר במקצועה, בתאנ"ד חזית-אחור. ביום התאונה לא פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי. ביום 7.10.2013 פנתה לבית החולים ע"ש "שיבא" בתל השומר ושם אובחנה כסובלת מ"צליפת שוט" וחבלות מרובות. פנייתה לבית החולים הייתה בשל "פגיעה ביד ובראש...סובלת מכאבי צוואר עם הקרנה ליד RT...רגישות..צווארית". נמצאה רגישות קלה מעל חוליות עמ"ש צווארי, רגישות מינימלית בכתף ימין. התובעת נשלחה לביתה לטיפול מרפאתי במידת הצורך. ביום 14.10.2013 דיווחה בקופת חולים על התאונה ונרשם כי נחבלה בכתף ימין, צוואר וראש. ביום בדיקתה במרפאת קופת חולים התלוננה על כאבים בכתף ימין, יד ימין ואצבעות שנרדמות. רופאת המשפחה מצאת רגישות בעמ"ש צווארי, כתף מימין והגבלה בטווח תנועות יד ימין. ביום 4.3.2014 ביקרה שוב בקופת חולים ודיווחה על "חזרה" של כאבים בבית השחי (לדעתי המדובר בטעות והיה צ"ל שכם) אותם ייחסה לתאנ"ד. ביום 24.10.2014 דיווחה על כאבים בשכם ימין עם הקרנה ליד ימין. בדיקת אולטראסאונד שבוצעה ביום 10.11.2014 העלתה ממצאים בכתפה הימנית של התובעת. ביום 25.11.2014 חזרה על תלונותיה והרופא הפנה אותה לטיפול אלטרנטיבי במכאוביה (דיקור וטווינא). אלה למעשה המסמכים הרפואיים הנוגעים לתאנ"ד מושא כתב התביעה.

2. מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ד"ר ליאור פז, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 2.5% "בגין הפגיעה הקלה בגיד SST בכתף ימין עם הגבלה קלה בתנועות" לפי סעיף נכות 42(1)(ד)(1) לתקנות הנכות של המל"ל המדבר על "פציעת שרירי הכתף" (הסעיף מקנה 10% ומחוות הדעת וחקירתו הנגדית של המומחה עולה כי ביצע התאמת נכות, ראה להלן). בכל הנוגע לצווארה בחר המומחה שלא להעניק לתובעת נכות (נוספת) תוך שהוא קובע כי נפגעה בשתי תאנ"ד קודמות, בשתיהן נפגעה בעמ"ש צווארי וכשנה לאחר כל תאונה עוד נצפו על ידי רופאיה מגבלות אשר תועדו בכתובים. לא למותר לציין כי בבדיקתה, מצא המומחה בתובעת רגישות צווארית דו צדדית וכיפוף צדי לא שווה לימין ולשמאל.

3. התובעת לא השלימה עם קביעות המומחה ועמדה על חקירתו הנגדית. ד"ר פז לא שינה את דעתו בחקירתו הנגדית וקבע כי לא ניתן לשייך את כאבי הצוואר של התובעת (אותם העריך ב-10% בגין מגבלה קלה) לתאונה מושא כתב התביעה מחד גיסא, ואילו את מגבלתה של התובעת בכתף, שאינה אלא דלקת, יש לייחס במלואה לתאונה חרף "רקע" קודם באותה כתף, מאידך גיסא.

   המומחה הסביר כי תיעוד על הגבלה צווארית שנה לאחר התאונה מצביע על מצב צמית ומכאן הסיק כי אם קיים תיעוד "מינימלי" כאמור לאחר שתי התאנ"ד הקודמות של התובעת, הרי שמצבה לא השתפר מאז, חרף העובדה כי אין בנמצא עוד מסמכים רפואיים המעידים על הגבלה עד התאונה מושא כתב התביעה. עוד הסביר כי הגם שקבע לתובעת נכות זמנית בצווארה, הרי שבכל הנוגע לנכות צמיתה, לא מצא מקום לקבוע, שכן המדובר היה במצב חריף שעבר לאחר תקופה.

   בכל הנוגע לכתף, הסביר המומחה כי בדיקות ההדמיה שללו קרע בגיד. עוד הסביר כי סעיף 42 שבו בחר, הגם שאינו מתאר במדויק את נכותה של התובעת, הוא הקרוב ביותר למצבה הקיים, ולא נכון לפנות ל"סעיף סל" 35 בתקנות. גם את סעיף 41(4) לא מצא המומחה להחיל שכן קבע כי מגבלתה של התובעת היא מעל גובה השכם (ומכאן כי לפי סעיף זה אינה זכאית כלל לנכות- הערה שלי- שמ.מ.). המומחה הסביר עוד כי הגם שתסמונת ה"טנדיניטיס" ממנה סובלת התובעת בכתף ימין אינה אלא דלקת שיכולה להיגרם גם ללא קשר לתאונה ואף נצפתה בה קודם התאונה, הרי שלדעתו נגרמה בתאונה מושא כתב התביעה, שכן נחבלה בתאונה בכתף ימין, טווחי התנועה של כתף שמאל מלאים לעומת כתף ימין, תלונותיה החלו מיד לאחר התאונה ואילו קודם לתאונה לא נזקקה לטיפול רפואי ותלונותיה חלפו כעבור מספר ימים.

4. לאחר עיון בחוות הדעת ובשלל החומר הרפואי שצורף על ידי הצדדים (בעיקר על ידי ב"כ הנתבעת שביקשה לפרוש את עברה הרפואי של התובעת לפניי) לא מצאתי מקום לשנות ממצאיו של המומחה. התאונה מושא כתב התביעה פקדה את התובעת בחודש אוקטובר 2013. עיון במסמכים שצורפו מעלה כי למעט תלונות על מגבלה צווארית בסמוך לאחר התאונה, לא חזרה תלונה זו מאז ועד היום, משך 3 שנים וחצי. חזקה על התובעת כי באם הגביל אותה צווארה, הייתה פונה לרופאיה ומתלוננת על מכאוביה. גם הפנייתה של התובעת לטיפולי פיזיותרפיה ו/או אלטרנטיביים נגעה למגבלותיה בכתף ולא בצוואר (ראה 14.10.2013 ו-25.11.2014). סיכום טיפולים להנ"ל לא צורפו ולא ניתן לדעת האם התובעת טופלה גם בגין הצוואר. מכאן כי לא שוכנעתי שבגין התאונה מושא כתב התביעה נותרה בתובעת נכות. אכן, במהלך הדיון ניכר היה כי התובעת כאובה בצווארה ואינה יכולה להניעו בחופשיות לצדדים, אולם תמהתני הכיצד במצב שכזה אין פנייה לטיפול רפואי משך שנים לאחר התאונה מושא כתב התביעה, מקום בו לאחר שתי התאנ"ד הקודמות יש, למצער, פנייה כעבור שנה ויותר. עוד אעיר כי גם מחקירתה הראשית עולה כי מרבית תלונותיה, אם לא כולן, נוגעות במגבלת הכתף.

   נכון הדבר גם לעניין הכתף. הפנייה לסעיפים שונים בתקנות הנכות של המל"ל עשויה להיות רלבנטית אלא שבענייננו קבע המומחה כי נכותה של התובעת חלקית בלבד ועל כן מה לי סעיף 41 או 35 המדברים שניהם על 10% מקום בו קובע המומחה כי מגבלתה של התובעת לא עונה ולו על דרישותיו המלאות של סעיף 42. בדיקת התובעת על ידי המומחה העלתה מוגבלות רק בחלק מן התנועות ומענה חיובי רק לחלק מהמבחנים. לו הייתה עונה על מלוא המבחנים ומדגימה מוגבלות בכל התנועות, ניתן היה לדבר על נכות גבוהה יותר. לא זה המצב בענייננו. מכאן גם, כאמור לעיל, כי אין כל רבותא בהתאמת נכותה לפי סעיף 35 או 41.

   לבסוף, אני מקבל את נימוקיו של המומחה בכל הנוגע לכתפה של התובעת. אכן, המדובר בדלקת אולם נוכח ממצאיו של המומחה ולאור הזמן הרב יחסית שעבר מהתאונה, ניתן לשייך הנכות בסבירות הראויה למשפט אזרחי לתאונה הנדונה.

5. אשר על כן אני קובע כי לתובעת 2.5% נכות בגין מגבלה קלה בכתפה הימנית.

   הכנסותיה של התובעת- הימנעות מהבאת ראיות?