ת"א 23183-02-16 עיריית הוד השרון נ' טאומן

ראשיתו של ההליך בפני הוא תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה כנגד המבקש בסך של 306,133 ₪ בגין חיובי ארנונה, אגרות שונות ומים.

המבקש הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף, לחילופין למחיקת כותרת ולחילופי חילופין למתן רשות להתגונן.

ביום 14/2/17 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מתן רשות להתגונן והחלו לנהל הליכי מו"מ לפשרה, יחד עם זאת כיוון שהיו בבקשה טענות לדחיית התביעה על הסף נקבע דיון בבקשה ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות. כן נקבע כי היועץ המשפטי של המשיבה יתייצב לדיון וזאת בשל היותו נוכח בישיבה בה נדונו טענות המבקש כלפי העיריה והיותו שותף להחלטות שהתקבלו בה.

יום לפני הדיון ביקשה התובעת למחוק את התביעה וזאת ככל שלא תתקבל בקשתה לבטל את זימונו של היועמ"ש לדיון.

הבקשה לביטול זימון העד נדחתה ועל כן ובהתאם לבקשת התובעת נמחקה התביעה תוך שניתנה לנתבע הזכות לטעון לעניין ההוצאות.

הנתבע טוען כי התנהגות התובעת מצדיקה פסיקת הוצאות משמעותיות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול כתבי ביה"ד שהוגשו לתיק נראה כי לא ניתן לקבוע שהבקשה לדחייה על הסף הייתה מתקבלת.

ראשית יאמר כי בקשה לדחייה על הסף היא בקשה המתקבלת במשורה ויש לאפשר לצדדים להוכיח טענותיהם ולשמוע את ההליך.

במיוחד בעניינינו כאשר מדובר בטענות שהיה ראוי להעלותן בהשגה והנתבע לא עשה כן.

אולם לא רק זאת, טענות הנתבע מתבססות בחלקן על טענת התיישנות. אלא שמכתב התביעה ברור כי חלק מהתביעה לא התיישן. התובעת מציינת באחת התגובות מיום 26/4/17 כי חלק מהחוב שראינו נתון במחלוקת לעניין ההתיישנות עומד על סך של כ-93,000 ₪.

הנתבע עצמו בעקרונות הפשרה אליהן הגיע עם התובעת ואשר צוינו בפרוטוקול הדיון הסכים לשלם חלק מהחוב.

די בכך לקבוע כי התביעה לא הייתה נדחית כולה על הסף.

טענה נוספת של הנתבע מתייחסת להתחייבות התובעת שלא לנהל הליכים נגדו, דע עקא, שהתחייבות זו מצוטטת ע"י הנתבע באופן חלקי ומטעה, שהרי המסמך אליו מפנה הנתבע בבקשתו מלמד על התחייבות מסייגת ועל פיה הליכי גביה לא יינקטו "אלא אם תינתן לו הודעה של 60 יום על מנת למצות את זכויותיו" הנה כי כן גם טענת המניעות דינה להידחות.

לא מצאתי כי התנהלות התובעת מהווה שימוש לרעה בזכות, או שיש בה להכביר בהוצאות. התביעה אמנם נמחקה יום קודם לדיון, אולם מדובר בטענות שנטענו זמן רב מראש, היו דיונים שנקבעו לדיון בטענות אלה והצדדים, מן הסתם, כבר היו ערוכים לדיון, אלא שבין הצדדים נרקם מתווה פשרה אשר אף הוכתב לפרוטוקול, לא ייתכן כי רק כאשר מבין הנתבע כי לא ניתן לקבל את הסדר הפשרה אותו ביקש, לא יאפשר לתובעת לסגת מתביעתה משיקוליה הפנימיים ביחס להעדתו של היועמ"ש.

בהתחשב במכלול התנהלות הצדדים בתיק זה, בנכונות התובעת לפשרה ובכל הנימוקים לעיל, לא מצאתי מקום לחיוב בהוצאות.