ת"א 23145-08-09 אביגד בעמ ואח' נ' חדידה

1. עובדות המקרה תוארו בפסק הדין החלקי מיום 1.8.12 בו הוריתי על פינוי הנתבע, שאינו משלם דמי שכירות מאז 10/02 מאז קיבל חזקה במושכר. כזכור, ב 14.6.11 הוריתי על צירוף הכונס כצד דרוש. הכונס הצטרף לסיכומי התובעת 1 גם לעניין הסעד הכספי בתביעה, שהוא הסעד בו נותר להכריע (ראה הודעה מ 30.4.14).

2. כדי לחסוך במלל וחזרות אפנה לסע' 2 ו 3 של פסק הדין החלקי, שם פורטו העובדות וההליכים עד כה. יש לקרוא פסק דין זה ברצף לאותם סעיפים.

3. ביחס לתביעה הכספית הסכימו התובעים מטעמים מעשיים להסתפק בשכר דירה חודשי בגובה שכה"ד החודשי האחרון שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת, נכון ל 2007 : מדובר על סכום של 1364 ₪ לחודש. סכום זה נקבע על ידי ביה"ד לשכירות (כב' השופט אליקים) בתורת הסכום הנכון לשנת 2007 (ראה סע' 16 לפסה"ד בתיק שכירות 55/07). התובעים הסכימו כאמור להסתפק בסכום זה, אף בלא עדכון שכה"ד ולו על דרך הצמדה או תקנות משנות. ראה פרוטוקול ישיבת 6.3.14 והחלטת המשך מ 3.4.14 בה הוריתי על הגשת סיכומים בענין זה.

4. בסיכומיו שב הנתבע ומעלה טענות שכבר נדחו בפסה"ד החלקי בדבר היעדר היריבות לאור מינוי הכונס. כאמור אף בפסה"ד החלקי שאושר בערעור, בעיה זו נפתרה משעה שהכונס צורף כצד לתיק ומצטרף לסיכומי התובעת. ככל שלא זכאית התובעת לחוב – זכאי לו הכונס (מרגע מינויו החל מחודש 1/10 , וכל עוד לא בוטל מינוי זה).

5. בסיכומיו שב הנתבע ומעלה טענות לגבי חוסר השמישות של המחסן; כאשר שכה"ד אמור היה להתייחס לשטח המושכר כולו שחלקו הארי מחסן.

אלא שכנזכר בפסה"ד החלקי אף טענות אלה הנן מחזור של טענות שנדחו בפסקי דין חלוטים שבין הצדדים, בקביעותיהם העובדתיות מחויב הנתבע.

6. בתיק שכירות 106/03 נקבע כממצא שהנתבע ידע על מצב הנכס והליקויים במרתף עת שכר הנכס ולכן אינו זכאי ממילא להשתתפות בשיפוץ . לאור קביעה זו, יש לדחות גם טענת הנתבע כאילו יש להפחית משכה"ד את אותו חלק שמגלם שכירות המחסן, בשל אי שמישותו, ולהסתפק בדמי שכירות עבור החלק ששימש כחנות. מחסן שמיש או לא – הנתבע ידע על מצב הנכס עובר לשכירתו, נכנס לנעלי הדייר היוצא אותו החליף כדייר מוגן, והסכים לדמי שכירות עבור שכירת הנכס ככזה, כולו ובמצבו, מתוך שיקולי עלות-תועלת , עבור השימוש בחנות.

7. מטעם זה גם אין הוא יכול להיבנות כעת מטענות חוזרות בדבר אי שמישות המחסן (הוא צירף חוו"ד של השמאי עשת שניתנה לעיריה ב 2001, ולדבריו השמאי הגיע למסקנה שעלות ההשמשה של המחסן עולה על השווי; והפנה לפטור מארנונה שהתקבל מהעיריה רטרואקטיבית ביחס למחסן החל מ 9/02; אלא שממילא כאמור היה מצב הנכס ידוע לו עת קיבל חזקה במושכר באוקטובר 2002). יש להבדיל בין פטור חלקי או מלא מארנונה ביחסים של הנתבע מול העיריה בתורת מחזיק, לאור מצב המרתף; לבין גובה החוב החודשי כלפי בעל הבית (התובעת והכונס בנעליה).

6. הנתבע טען בסיכומיו כי אין ראיה לשכר ראוי. אך התובעים כאמור אינם מתיימרים להוכיח שכר ראוי אלא הסכימו להסתפק בדמי השכירות ה"היסטוריים, בלא עדכונם. למעשה אין לנתבע כל טענת הגנה מפני הסעד הכספי הנתבע שהנו בבחינת מינימום. אין גם כל טענה כאילו הפחית ביה"ד לשכירות בשלב כלשהו את דמי השכירות והעמידם על סכום נמוך יותר. כאמור נהפוך הוא. ביה"ד לשכירות קבע שגובה דמי השכירות נכון ל 2007 עמד על 1364 ₪: גם אם נעשה הדבר בתיק שכירות 55/07 לא בהליך של קביעת דמי שכירות אלא בהליך של בקשת רשות, לצורך תחשיב הסכומים, על מנת להכריע בבקשת הרשות. מאידך עוד בתיק קודם בביה"ד לשכירות (תיק שכירות 106/03) קבע השופט אליקים את חוב דמי השכירות של הנתבע לתקופת החודשים מ 10/02 עד 5/03 (כלומר 8 חודש) בסך קרן של 9545 ₪. כלומר שכ"ד של 1193 ₪ לחודש בו חויב הנתבע, תוך דחיית טענותיו להשתתפות בשיפוץ. זו כבר קביעה שלא ניתן לטעון לגביה שהנתבע לא מחויב בה. ברי אפוא כי הסכום של 1364 ₪ נכון לשנת 2007 (4 שנים אח"כ) הנו בבחינת המינימום המחויב כשכ"ד חודשי, כפי שנקבע כאמור בפסה"ד המאוחר יותר בתיק שכירות 55/07.

7. הנתבע כבר חויב בתיקים קודמים בסכומים כספיים בגין חוב דמי השכירות עד סוף 2006. לפיכך הסעד הכספי בתביעה זו יכול שיתייחס לחוב דמי השכירות רק מ 1/07.