ת"א 23067-01-15

לפני בקשת התובעת להבהרת פסק הדין שניתן על ידי ביום 11.7.15.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, אני קובע כי פסק הדין הוא ברור לחלוטין ואין מה להבהיר בו. יתרה מכך - פסק הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, שנרשמה בפרוטוקול. הדבר היחיד שהושאר להכרעה ולשיקול דעת בית המשפט, היה נושא השנים שבהם תהיה זכאית התובעת לחלקה בדמי השכירות ובעניין זה אין כל טענה מצד התובעת.

כל הטענות של התובעת בבקשתה הנן טענות נגד הסכם הפשרה, כלומר נגד הסכמות שהיא עצמה לקחה על עצמה במסגרת ההסכם ואשר נוסחו בצורה הברורה ביותר. לפיכך, אין כל עילה לדון בטענות אלה במסגרת בקשת "הבהרה". אם סבור בא כוח התובעת כי עומדת לתובעת עילה לבטל את הסכם הפשרה בשל טעות או הטעיה או עילה אחרת, פתוחה הדרך בפניו להגיש תובענה מתאימה.

הרבה למעלה מן הדרוש, אציין כי טענת התובעת לגבי חוסר ההתאמה כביכול שבין המועד הרלוונטי לדמי השכירות ולבין המועד הרלוונטי להוצאות הפינוי, היא תמוהה, שכן לפי הנימוק שניתן על ידי התובעת בעניין זה, מלכתחילה לא היה כל מקום לכך שהתובעת תסכים להפחתת הוצאות פינוי כלשהן, שכן הוצאות הפינוי הוצאו בשנים 1996, 1998 ו-2006 ודבר זה היה ידוע, בעוד במסגרת הסכם הפשרה, הוסכם כי לכל המוקדם תהא זכאית התובעת לחלקה בדמי השכירות למן שנת 2007 והלאה (כשלפי טענת הנתבעת המועד המוקדם ביותר צריך להיות שנת 2011 ובמחלוקת זו התבקש בית המשפט להכריע).

גם לגופו של עניין, לא ניתן בהכרח לקבוע חוסר סימטריה או חוסר צדק כנטען על ידי התובעת בהפחתת הוצאות פינוי משנים קודמות מדמי השכירות של שנים מאוחרות בין היתר מהסיבה שפינוי הדיירים הגדיל לכאורה את דמי השכירות גם לשנים שבהן נמצאה התובעת כזכאית לחלקה בדמי השכירות.

גם הטענה לגבי חוסר ההתאמה שבין מכתב יועץ המס נספח יב' לכתב ההגנה ולבין נתוני הדיווח למס הכנסה בקשר לנתוני הכנסה מדמי שכירות, אינה עניין לבקשת הבהרה. התובעת הסכימה במפורש לאמץ את הנתונים שנרשמו במכתב יועץ המס. התובעת הייתה יכולה לדרוש קודם להסכם הפשרה לעיין במסמכי הדיווחים למס הכנסה, אולם לא עשתה כן. מנגד, הנתבעים טוענים כי הסיבה לחוסר ההתאמה נובעת מכך שבמסגרת הדיווח למס הכנסה נכללו נכסים שלא קשורים בכלל לתובעת ושלתובעת אין כל חלק בהם.

סוף דבר – הבקשה נדחית ולפנים משורת הדין ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בלשכתי.