ת"א 23058-11-10 אורות העמקים חב' לשווק ויבוא חומרי חשמל בע"מ ואח' נ' גוויס ס.פ.אי (GEWISS S.P.A)

בפסק הדין שניתן ביום 10.8.14 קבעתי (סעיף 30 של פסק הדין) שבנוסף לסכום שכר טרחת עורכי הדין שבו חויבו המשיבות (התובעות), הן תשלמנה למבקשת (הנתבעת) הוצאות משפט בסכום שייקבע על פי שומה שתיעשה על סמך בקשה שתגיש המבקשת, ולאחר עיון בטענות הצדדים בקשר לכך.

המבקשת הגישה בקשה ובה ביקשה לחייב את המשיבות בסכום של 358,200 ₪, המבוסס על סכום של 76,211 יורו לפי שער חליפין של 4.7 ₪ ל-1 יורו. לבקשה צורף מסמך שהוכתר"Financial Report" ובו פורטו ארבעה סכומים המסתכמים בסכום שלתשלומו עתרה המבקשת. לסכומים אלה ולמהותם אתייחס להלן בהחלטה זו.

בתשובתן טוענות המשיבות שבפירוט הסכומים נכלל גם הסכום של 50,000 ₪, שאותו כבר פסקתי כשכר טרחת עורכי דין והוא שולם במלואו, ולכן כאשר טענה המבקשת שהיא זכאית לסכום של 38,970 יורו ששולמו כ"Legal Expenses", יש לנכות מסכום זה את הסכום של 50,000 ₪, וכן כי משנקבע בפסק הדין סכום שכר טרחה של 50,000 ₪, אין המבקשת יכולה לטעון לתשלום שכר טרחה בסכום העולה על סכום זה. בנוסף, נטען כי ההוצאות שפורטו בבקשה אינן מגובות במסמכים, הבקשה לא נתמכה בתצהיר וכי לא הוכח הקשר בין מהות ההוצאות לבין ניהול ההליך.

בתשובתה לתשובת המשיבות טוענת המבקשת כי התיעוד שצורף לבקשה הוא מספיק, שניתן להסיק ממנו את הקשר שבין ניהול ההליך להוצאה שהוצאה, וכי לא היה הכרח בהגשת תצהיר לתמיכת כל הוצאה והוצאה.

שקלתי את טענות הצדדים ואני מחליט לקבל את הבקשה בחלקה.

התקנות הרלבנטיות לענייננו הן תקנות 512 ותקנה 513(2) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. תקנה 512(א) מאפשרת לבית המשפט לפסוק, בנפרד, סכומי שכר טרחה והוצאות, ואילו תקנה 513(2) מאפשרת לבית המשפט לחייב בתשלום הוצאות משפט, מעבר לפרטי ההוצאות המנויים בתקנה 513(1) "...לפי בקשה בכתב או בע"פ ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". בעוד שפרטי ההוצאה המנויים בהוראת תקנה 513(1) מאפשרים חישוב טכני על יסוד נתונים הנמצאים בתיק בית המשפט, נותנת תקנה 513(2) שיקול דעת לבית המשפט לחייב בתשלום הוצאות שהיו כרוכות בניהול המשפט, ועל כך נאמר ש"הדיבור "לשם ניהול המשפט" בתקנה 513(2) בא לתחום את ההוצאות שלא יגלשו מעבר לניהול המשפט. אולם אין לפרשו על דרך הצמצום, ככל שהוא מתייחס להוצאה סבירה לצורך ניהול המשפט" (א' גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה תשיעית (2007), עמ' 700).

בפריט שצוין בנספח לבקשה כ"Legal Expenses" נתבעו תשלומים הקשורים בניהול ההליך בישראל, ומעיון בחשבוניות שנשלחו על ידי משרד ב"כ המבקשת למבקשת עולה כי בפריט זה כלולים גם סכומים שבאי כוח המבקשת ביקשו כשכר טרחה. במובן זה נראה לי שהמשיבות צודקות כשהן טוענות שהחיוב בפסק הדין בסכום שכר טרחה של 50,000 ₪ ממצה פריט זה, שאינו יכול לכן להיכלל בראש פרק של הוצאות המשפט. המבקשת טוענת כי הסכום שנפסק כשכר טרחה מהווה רק חלק מן הסכום ששולם בפועל לבאי כוחה, אולם דומני שלא ניתן לקבל את הטענה. שכר הטרחה נפסק על פי שיקול דעתי, ובהעדר טיעון בעניין זה בסיכום טענות המבקשת, אני סבור שלא ניתן כעת לשוב ולהעלות נושא זה. משום כך, בפריט "Legal Expenses", שכלל גם את תשלומי שכר טרחתם של באי כוח המבקשת, יש לנכות את הסכום של 50,000 ₪ (כערכו ביורו, לפי שער החליפין הנ"ל, היינו 10,638 יורו), ובהתאם לכך, החיוב בפריט זה יעמוד על 28,332 יורו. לא מיותר לציין שמצאתי את שאר ההוצאות שנכללו תחת הכותרת "Legal Expenses" כהוצאות הקשורות בניהול ההליך, ולכן קיימת הצדקה לחייב בהן את המשיבות.

טענה אחרת שהעלו המשיבות נוגעת לחיוב בפריט "Back Office Expenses", וגם כאן אני סבור שיש ממש בטענת המשיבות. מתשובת המבקשת לתשובת המשיבות ניתן להסיק שהחיוב בפריט זה נוגע לעלויות שנהוג לראותן כעלויות תקורה (ראו טענות המבקשת בסעיפים 2.11.2 ו-2.11.3 בתשובתן לתשובת המשיבות. מן התיאור שם ברור שאופי ההוצאה הוא כהוצאת תקורה ולא הוצאה שניתן לייחסה במישרין לניהול ההליך המשפטי). מטעם זה לא ניתן לקבל את טענות המבקשת שיש לחייב את המשיבות בסכום זה שהועמד על 22,000 יורו.

בשאר טענות המשיבות לא מצאתי ממש והקשר בין מהות ההוצאות (נסיעות לישראל, הוצאות שהייה בישראל, תרגומים של מסמכים משפטיים וכיו"ב) להליך המשפטי מסתבר מעצמו, ולא מצאתי מקום לנהוג כפי שעשו המשיבות, היינו לבדוק בציציותיה של כל קבלה וקבלה, וסבירות הסכומים הנקובים בה. לא מצאתי ממש גם בטענת המשיבות בעניין העדר תצהיר התומך בבקשה, והמעיין במסמכים שצורפו לבקשה יוכל להבין את הרלבנטיות של המסמך ושל האמור בו להליך המשפטי שהתנהל. לא מעבר לדרוש אוסיף שהמבקשת היא חברה שמושבה באיטליה, ובשעתו היא עתרה להעברת הדיון לבית משפט באיטליה, בין השאר על יסוד הטענה של "Forum Non-Convenience" שהושתתה על נימוקים הקשורים במקום מושבה של המבקשת, ובקשיים הכרוכים מבחינתה בניהול ההליך בבית משפט בישראל. המשיבות התנגדו לבקשה ועמדתן התקבלה, ובקשת המבקשת נדחתה. עם זאת, משהסתבר עתה שלתביעה לא היה יסוד, אין זה מן המידה שהמבקשת תישא בעלות ניהול ההליך בבית משפט בישראל, שמטבע הדברים היא גבוהה יותר מאשר אם היה ההליך מתברר בבית משפט במדינת מקום מושבה.

סיכומו של דבר, אני מחייב את המשיבות לשלם למבקשת הוצאות משפט בסכום שווה ערך ל-43,573 יורו, היינו 204,793 ₪ (לפי שער החליפין של 4.7 ₪ ל-1 יורו).