ת"א 23017-07-12 ת' נ' חברה לביטוח בע"מ

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפני תביעה למתן צו עשה.

    

2. לטענת התובעת, ח' ת' (להלן- "התובעת"), הנתבעת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן- "הנתבעת") ערכה לה שתי פוליסות ביטוח חיים. הפוליסה הראשונה נושאת מספר 1500362015 וקרויה "פוליסת ביטוח חיים מניב נספח הון". הפוליסה השנייה נושאת מספר 0662029016 וקרויה "פוליסת ביטוח חיים חסכון א קצבה" (להלן ובהתאמה- "הפוליסה" "הפוליסה האחרת"). הפוליסה כללה נספח 359 אשר הינו כיסוי ביטוחי חודשי לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיה מקום בו נגרמה נכות הגורמת לאובדן מוחלט של כושר העבודה. לטענת התובעת, ביום 11.6.2007 היא תבעה את הנתבעת במסגרת הליך אחר וזאת בטענה כי נגרם לה אובדן כושר עבודה המזכה אותה בפיצוי כספי וזאת מכוח נספח 359 (להלן- "ההליך הקודם"). ההליך הקודם הופנה לגישור בפני עו"ד ח. גלזר במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר גישור לפיו תסולק התביעה וזאת כנגד פיצוי כולל בסך של 1,761,000 ₪ (להלן- "הסדר הגישור"). הסדר הגישור קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט וזאת ביום 15.7.2010 (ת.א 4063/07). כעת, טוענת התובעת כי מרגע שקיבלה פיצוי בגין אי כושר עבודה מוחלט ומתמיד הרי שאז היא פטורה מתשלום פרמיות חודשיות לביטוח החיים וזאת מכוח נספח 359 לפוליסה, כאשר הפרמיות צריכות להיות מושתות על הנתבעת. לשיטת התובעת, העובדה לפיה הנתבעת אינה פועלת להפרשת הפרמיות החודשיות נגלתה לה רק במהלך מרץ 2011 וזאת עם קבלת דו"ח ריכוז הפוליסות מאת הנתבעת. נוכח הגילוי פנתה התובעת לנתבעת אך משפניותיה בעניין חובת תשלום הפרמיות לא נענו היא הגישה התובענה דנן. במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות לנתבעת להפריש את הפרמיות החודשיות מיום 24.2.2005 ועד לסיום תקופת הביטוח. לשיטת התובעת הסכום עומד על כ- 8,070 ₪ לשנה וזאת בהתאם לכתב התביעה.

3. לטענת הנתבעת, הסדר הגישור אשר נחתם בין הצדדים במסגרת ההליך הקודם, וקיבל תוקף של פסק דין, מביא לכך שהתובענה הנוכחית נעדרת עילה. שכן, נוכח הסדר הגישור אין כל חובה על הנתבעת לשלם את הפרמיות בגין הכיסויים הנותרים בפוליסה. בנוסף טוענת הנתבעת כי העדר העילה קיים אף נוכח העובדה לפיה הפוליסות מסולקות כבר משנת 2006 או כל מועד אחר. בהמשך כתב ההגנה נטען כי הפוליסות בוטלו (ראו והשוו סעיפים 2 ו- 6 לכתב ההגנה). עוד נטען על ידי הנתבעת כי ההליך הקודם אשר הסתיים בפסק דין המאשר הסדר פשרה בין הצדדים הסתיים למעשה בדחיית התובענה וזאת מבלי להכיר בטענת התובעת בדבר אובדן כושר עבודה מוחלט. כך שהנתבעת לא הכירה בטענת התובעת בדבר אובדן כושר עבודה. מה גם שעצם מתן הפיצוי הכספי באמצעות הסדר הגישור, אין בו כדי להוות הודאה בטענות התובעת ולרבות לא בחיובה לשאת בפרמיות החודשיות. לשיטת הנתבעת תובענה זו הינה בגדר ניסיון לקבלת כספים שלא כדין שכן התובעת יודעת שהסדר הגישור הביא לסיום המחלוקות בין הצדדים וכן לביטול הפוליסות ואין היא זכאית לכל תשלום נוסף. יצוין כי הנתבעת טענה מספר פעמים במסגרת כתב הגנתה כי אין כל מקום לחייב אותה בתשלום הפרמיות עד תום הפוליסה שכן זו כבר אינה קיימת.

    

4. ביום 2.3.15 התקיים דיון הוכחות. מטעם התביעה העידה התובעת בעצמה. מטעם ההגנה העידה הגב' אתי רוט (להלן- "נציגת הנתבעת"). הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

    

   דיון:

    

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקף תחולתו של הסדר הגישור וזאת כפי שעולה מטענותיהם. לטענת התביעה, הסדר הגישור מהווה הכרה בקרות מקרה ביטוח כאשר יש בכוחו להביא למימוש הזכות הקיימת במסגרת נספח 359 בדבר שחרור מחובת תשלום הפרמיות החודשיות (ראו והשוו למשל סעיף 8 לכתב התביעה). לעומת זאת, נטען על ידי ההגנה כי הסדר הגישור מהווה סיום כל הסכסוכים בין הצדדים ובוודאי שאין בכוחו להוות כל הכרה בזכות, להיפך, הסדר הגישור מבטל את נספח 359 כולו ומכאן גם הזכות הקיימת בו והיא שחרור מחובת תשלום פרמיות חודשיות (ראו למשל סעיף 2 לכתב ההגנה).