שיכון ובינוי - סולל בונה (בנין ותשתית) בע"מ ואח' נ' אל-דרקו בניה ופתוח בע"מ ואח'

תובעת 1, חברת שיכון ובינוי – סולל בונה (בנין ותשתית) בע"מ, הגישה ביום 17.3.13 כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 478,976.47 ₪ נגד נתבעת 1, חברת אל-דרקו בניה ופיתוח בע"מ (להלן "אל-דרקו"), ונגד נתבע 2, מר דורון לוי (להלן "דורון"). ביום 14.8.13 הוגש כתב תביעה מתוקן בסדר דין מקוצר שאליו הוספה תובעת 2, שיכון ובינוי – סולל בונה תשתיות בע"מ.

בכתב התביעה המקורי יש התייחסות להסכם אחד בלבד בין הצדדים – הסכם מחודש ינואר 1998 שבו התחייבה אל-דרקו לספק לתובעת 1 שירותי השמת כוח אדם זמני של עובדים זרים לביצוע עבודות בנייה שונות (להלן "ההסכם משנת 1998"). דורון חתם על הסכם זה כערב אישית להתחייבויות אל-דרקו על פי ההסכם.

לטענת התובעות, בהסכם משנת 1998 התחייבה אל-דרקו לשאת באחריות בלעדית לכל החיובים הכספיים כלפי העובדים ולקיים את כל הדרישות של משרדי הממשלה השונים לגביהם. כמו-כן נטען כי אל-דרקו התחייבה לשפות ולפצות את תובעת 1 בגין כל תביעה שיגיש מי מהעובדים, לרבות בגין כל פסק דין שיינתן נגד תובעת 1 או בעקבות פשרה שתושג.

מטענות התובעות בכתבי התביעה עולה כי ביום 3.9.01 ערך משרד התמ"ת ביקורת ברחוב יעבץ 28 בפתח תקווה לבדיקת תנאי המגורים של עובדים זרים שהביאה אל-דרקו לישראל, ובעקבות זאת הוטל קנס מנהלי על תובעת 1, שבצירוף שכר טרחת עו"ד עמד על 117,000 ₪. אל-דרקו הסכימה לקיזוז סכום זה מהסכומים המגיעים לה מתובעת 1. כמו-כן עולה כי ביום 11.9.01 נערכה ביקורת במקום מגורים אחר ברחוב גרונר 6 בבני ברק שבעקבותיה הוטל שוב קנס מנהלי בסך של 150,000 ₪. עוד מתואר כיצד ביקשה תובעת 1 לבטל את הקנס, אך בקשתה נדחתה, ומשסירבה אל-דרקו לשאת בחיוב זה, נאלצה תובעת 1 לשלם את הקנס שתפח בינתיים לסך של 225,000 ₪ כעולה מאישור מיום 3.12.09 (נספח 8 לכתב התביעה). תובעת 1 העריכה כי נכון ליום 5.3.13, הסכום הנ"ל ששילמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עמד על סך של 251,934.53 ₪ וטוענת כי על הנתבעים לשפות אותה בגין סכום זה.

כמו-כן הועלו בכתבי התביעה בפירוט טענות בעניין שש תביעות שונות של עובדים שבהן הגיעו התובעות להסדרים או שניתנו בהן פסק דין. התובעות טוענות כי הסכומים שנאלצו לשלם לעובדים הנ"ל מצטברים נכון ליום 14.2.13 לסך כולל של 151,945.49 ₪. כמו-כן טוענות התובעות כי שילמו בגין ייצוג משפטי בתביעות אלה של העובדים סך של 64,185 ₪ בתוספת מע"מ, ובסה"כ 75,096.45 ₪ משוערך ליום 5.3.13. נטען כי על הנתבעים לשפות את התובעות בגין סכומים אלה.

לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הגישו הנתבעים בקשה למתן רשות להגן שבה נטען, בין היתר, כי תובעת 1 העלימה בחוסר תום לב את העובדה שההסכם משנת 1998, שהיה בתוקף למשך 12 חודשים בלבד, הוחלף בהסכם מאוחר יותר מחודש יוני 2001 (להלן "ההסכם משנת 2001") שאין בו כל הוראה בדבר ערבות אישית של דורון להתחייבויות של אל-דרקו. עוד נטען בבר"ל כי יש לדחות על הסף את התביעה בגין הקנס הנוסף על סך 150,000 ₪ מפאת התיישנות ושיהוי, שכן בניגוד לטענתה של תובעת 1 שלפיה נודע לה על הקנס לראשונה ביום 7.11.07, היא ידעה על קיומו עוד בשנת 2001, ולכל המאוחר בחודש אפריל 2005. אשר לתביעות העובדים, נטען כי התובעות הפרו את ההוראה בסעיף 4.12 להסכם משנת 2001 בכך שלא הודיעו לאל-דרקו על תביעות שהוגשו נגדן, ולכן לא ניתנה לאל-דרקו הזדמנות הוגנת להתגונן בתיקים אלה. עוד נטען בהקשר זה כי בחלק מהמקרים נודע לאל-דרקו ולדורון על התביעות לראשונה שנים ארוכות לאחר הגשתן, ולעיתים אף נודע להם רק לאחר שהתובעות הגיעו עם עובד להסדר פשרה, מבלי לתת לאל-דרקו הזדמנות לבחון את סבירותו.