ת"א 22897-05-15 שולמן ואח' נ' אושדי ואח'

1. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת שכנגד 3, חברת א.ב.נ.ר אבן ישראל רזידנס שותפות כללית (להלן – החברה). הבקשה מתייחסת לתביעה שכנגד שהגיש מר אייל אושדי (להלן – התובע שכנגד). החברה עותרת בה לדחייה על הסף של התביעה שכנגד, ככל שהיא מכוונת כלפיה.

2. ביתר פירוט. התובע שכנגד הגיש תביעה שכנגד נגד חמישה נתבעים: מר ראובן שולמן, התובע בתובענה המקורית (להלן – הנתבע שכנגד 1) ; חברת י.ש. אבן ישראל בע"מ (להלן – הנתבעת שכנגד 2); החברה; מר מרדכי קוגל (להלן – הנתבע שכנגד 4); ומר עופר מחלב (הנתבע שכנגד 5; כולם ייקראו ביחד להלן – הנתבעים שכנגד).

3. בתביעה שכנגד התובע שכנגד עתר למספר סעדים: (א) צו המצהיר על ביטול חוזה המכר מיום 15.11.15 בין הנתבעת שכנגד 2 לבין החברה (להלן – הסכם המכר), וזאת רק ביחס להתחייבות הנתבעת שכנגד 2 כלפי התובע שכנגד לפיו התחייבה להימנע מביצוע עסקה. לחלופין, עתר התובע שכנגד לקבוע כי ההסכם האמור בטל ומבוטל. (ב) להורות על מחיקת הערת אזהרה הרשומה לטובת החברה בטענה כי היא סותרת הערת אזהרה הרשומה על שם התובע שכנגד. לחלופין, נתבקש צו הצהרתי לפיו ההתחייבות של הנתבעת שכנגד 2 כלפי התובע שכנגד גוברת על הערת האזהרה הרשומה על שם החברה. (ג) ליתן צו מניעה קבוע על הבעלות של הנתבעת שכנגד 2 בנכס המקרקעין המזוהה כגוש 30074 חלקה 409 (להלן – המקרקעין), בהתייחס להתחייבות התובע שכנגד להימנע מביצוע עסקה ביחידות דיור 25 – 27 או בכלל. (ד) לחלופין, לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכנגד סכום בסך של 1,158,000 ₪.

4. בכתב התביעה שכנגד, טען התובע שכנגד כי יש לו זכות במקרקעין מכוח הערת אזהרה שנרשמה לטובתו על זכויותיה של הנתבעת שכנגד 2. על יסוד זה, עתר, כנזכר לעיל, לביטול ההסכם שנכרת בין הנתבעת שכנגד 2 לבין החברה. טענתה העיקרית של החברה נסמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1554/16. בפסק הדין, הורה בית המשפט העליון על מחיקת הערת האזהרה, בכפוף להמרתה בערבות בנקאית של הנתבעת שכנגד 2 על מלוא סכום התביעה שכנגד. בהקשר זה נתקבלה עמדתה של הנתבעת שכנגד 2, ונקבע כי הערת האזהרה נועדה להבטיח חוב כספי (פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

5. בהמשך לכך, נמחקה הערת האזהרה, והומרה בפיקדון כספי. במצב דברים זה, טוענת החברה כי נשמט הבסיס לכל טענה של התובע שכנגד לזכויות במקרקעין. כפועל יוצא מכך מתבטלת כל טענה של התובע שכנגד כלפי החברה, ועל כן יש להורות על דחייה על הסף של התביעה שכנגד ביחס לחברה. החברה מפנה בהקשר זה גם להחלטה מיום 6.7.16, בה דחיתי את בקשת התובע שכנגד לרישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בדבר קיומו של תיק זה.

6. לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, על רקע החומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כמתואר לעיל, הערת האזהרה לטובת התובע שכנגד נמחקה. במצב דברים זה, נשמט הבסיס לטענותיו לזכות במקרקעין. במצב זה, גם נשמט הבסיס לטענותיו כנגד ההתקשרות בין החברה, ובין הנתבעת שכנגד 2. יוצא, כי יש ממש בטענות החברה, כי אין עוד בפי התובע שכנגד עילת תביעה כלפיה.

7. התובע שכנגד טוען כי יש לראות את הסכם המכר כהסכם לטובתו, כצד שלישי (סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973). הוא מפנה לעניין זה לסעיפים 4.1 – 4.7 להסכם האמור (נספח 11 לכתב התביעה שכנגד). עיינתי בסעיפים האמורים. אין בהם עוגן, ולו לכאורי, לטענתו האמורה של התובע שכנגד. אכן, התובע שכנגד נזכר בסעיף 4.1 להסכם. באותו סעיף הצהירה הנתבעת שכנגד 2 (המוכרת) כי קיימת הערת אזהרה הרשומה על שם התובע שכנגד "אשר צריכה להימחק ללא תשלום כל שהוא" וכי היא הגישה בעניין זה בקשה לבית המשפט במסגרת ההליך שבכותרת. אין בכך, או בכל הוראה אחרת של הסכם המכר, כדי להקנות לתובע שכנגד זכות כלשהי כצד שלישי, ולו לכאורה, ומה גם שהערת האזהרה לטובתו נמחקה, כמוסבר לעיל.

8. הוא הדין בנוגע לטענת התובע שכנגד לפיה בהסכם המכר יש המחאת זכות בנכס כאשר כל מה שנובע מהנכס כלול בו, ובכלל זה, חובות וטענות של צדדים שלישיים בנכס, ביניהם התובע שכנגד. ברם, משנמחקה הערת האזהרה, על פי פסק דין חלוט של בית המשפט העליון, אין עוד בפי התובע שכנגד טענה לזכות כלשהי בנכס. ממילא, אין בטענה האמורה לסייע לתובע שכנגד.