ת"א 22870-02-14 חלילי נ' בייגל פיצה בר (תעשיות מזון) בע"מ ואח'

המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה כספית ובה עתר לחייבם לשלם לו סך של 328,667 ₪ הכוללים דמי שכירות של חנות אותה השכיר למשיבים, הוצאות נלוות ולרבות פיצוי מוסכם. לטענתו הנתבעים לא שילמו לו את דמי השכירות וההוצאות נלוות בהתאם להסכם שכירות שנכרת ביניהם.

בכתב ההגנה הכחישו המשיבים באופן גורף וכללי את החוב המיוחס להם, והוסיפו כי בכל מקרה מסכום התביעה יש לקזז את סכום הנזקים שגרם להם המבקש.

בבקשתו לפניי, עתר המבקש להורות על שינוי סדר הבאת הראיות, כך שנטל ההוכחה בעובדות הנוספות אותן העלו המשיבים, יוטל עליהם. לטענתו, המשיבים למעשה הודו בעובדות המהותיות שבכתב התביעה תוך שהעלו טענות מדיחות העולות כדי "הוראה והדחה". כסימוכין לטענתו, הפנה לפרו' הדיון מיום 20.5.2014 - שם עלה כי המשיבים מאשרים שלא שילמו את דמי השכירות הנתבעים מהם ולמעשה מודים בפה מלא בקיומו של החוב.

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי אין מדובר ב"הודאה והדחה" שכן מבחינתם הם הודו באי תשלום דמי השכירות רק ביחס לחלק מהתקופה, ולא הודו בחובתם לשלם הוצאות נלוות להן עתר המבקש בכתב תביעתו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות לרבות בבקשה ובתגובה לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, עניינה בסדר הבאת הראיות כשקיימת הודיה בעובדות והיא מורה אותנו כדלקמן: "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש – יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158".

כאמור, בכתב הגנתם הכחישו המשיבים הכחישו באופן גורף וסתמי את החוב המיוחס להם, כשבאותה נשימה טענו, גם בטענה כללית, לקיזוז חובם כנגד נזקים אותם גרם להם המבקש בהתנהלותו.

בדיון שהתקיים ביום 20.5.2014 ובניגוד להכחשת החוב בכתב ההגנה , ב"כ הנתבעים טען לפרוטוקול : "לא הכחשנו ששכר דירה היה צריך להיות משולם וגם לא מכחישים שהוא לא שילם את שכר הדירה" (ר' עמ' 2 שו' 20-21). בהמשך הוסיף: "אין מחלוקת שבכפוף לטענות הגנה אחרות מגיע תשלום דמי שכירות. עכשיו אם אין כונס צריך לשלם דמי שכירות. אבל יש לנו טענות נוספות" (ר' עמ' 3 שו' 12-13) וכן "... הוא הפר את ההסכם, אנחנו חייבים את תשלומי השכירות אין חולק, אבל הוא הפר את ההסכם..." ( עמ' 4 שו' 10-11). (ההדגשות שלי ש.ש.)