ת"א 22808-03-13 תקומה - יחיעם בע"מ ואח' נ' טויטו ואח'

1. פסק-דין זה ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 וזאת מכוח הסכמת הצדדים, כמפורט בפרוטוקול מיום 18.10.15.

2.כבר בראשית הדברים אדגיש, כי בעובדה שהצדדים הסכימו והסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה, יש להצביע על כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת, אשר יהיו בה קביעות וממצאים חד משמעיים ביחס למי מהצדדים.

בעניין זה כבר נקבע בפסיקה: "הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "יקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו. המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה- המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי- בין ערכים מתנגדים. דווקא החיפוש אחר ערכים ובהם החיפוש אחר האמת מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים (ראה אהרון ברק- על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11).

3.כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים" (ת"א (ת"א) 726247/06 סלקום ישראל בע"מ נ. בריטניה ישראל מעוף נכסים והשקעות בע"מ).

4.כפי שהובהר והוסכם על ידי הצדדים, פס"ד זה אשר ניתן על דרך הפשרה אינו מנומק. בעניין זה אזכיר את ההלכה כי מוטב שפס"ד על דרך הפשרה לא ינומק בשל מורכבות השיקולים העומדים בבסיסו ואשר אינם ניתנים למדידה ומשקל (ראה רע"א 3876/01 פלסט בע"מ נ. שיטרית, שם סקר בית המשפט את הבסיס להלכה זו).

5.כפי שצויין,פסק הדין על דרך הפשרה אינו מנומק,אך מצאתי לציין שלא ברור לי הטעם בהגשת בקשת התובעת להוספת תעודת עובד ציבור מטעם הגב' צילה חמיאס- גפניאל,כאשר עיקר האמור באותה תעודה נאמר ממלא במכתבה מיום 16.11.14 אליו כבר הפנתה התובעת בסעיף 79 לסיכומיה. עוד אציין כי במחלוקת ביחס לתחולת עדכון הבקרה בנסיבות, עומדות בפני לכאורה 2 עמדות מטעם רשות מקרקעי ישראל, זו שהובעה במכתב גב' חמיאס-גפניאל וזו שהובעה ע"י העדות גב' יחיאב ועו"ד אורי.

6.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני ,שקלתי את טיעוני הצדדים והמסמכים שהגישו (לרבות אלו שניתן היה להגיש ולא הוגשו) ולאחר שהבאתי בחשבון שיקולים שבדין,אך גם כאלו החורגים מדלת אמותיו של הדין המהותי אך הראויים להכרעה על דרך הפשרה כאמור לעיל,אני מחייבת את הנתבעים (דניאל ולימור טויטו) לשלם לתובעת סך של 22,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

בעניין זה אציין, כי לא נשמט מלפני סכום האגרה הגבוהה ששילמה התובעת. יחד עם זאת התובעת היא זו שבחרה להגיש תביעה בסכום הגבוה בהרבה מזה שנפסק ויש אף להתחשב בכך שמדובר בהכרעה על דרך הפשרה. עוד אוסיף כי ההלכה הינה כי אף שביהמ"ש רשאי להתחשב בהוצאות ושכ"ט עו"ד שבעל דין שילם לפרקליטו, ואף שנקודת המוצא הינה פסיקת הוצאות ריאליות, הרי שנתון זה הינו אך אחד מהנתונים שעל ביה"מ להביא בחשבון. על ביה"מ להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי, לבחון את שיעור ההוצאות הנטען, סבירותן ומידתיותן בהתחשב בכלל נסיבות העניין. בין היתר, על ביה"מ להביא בחשבון את תעריף המינימום ברף תחתון של סבירות, את התנהלות הצדדים, והזמן שנדרש לבירורה של המחלוקת.

למען הסר ספק הפסיקה דלעיל מכריעה הן בתביעה והן בתביעה שכנגד וניתנה לאחר שקלול טענות הצדדים בשתי התביעות.