ת"א 22664-08-16 שניצקי ואח' נ' זליקוביץ

ביום 9.8.2016 הגיש המבקש תביעה לצו מניעה קבוע שימנע מהמשיבה מלפעול בענייני המשיבה 1 (להלן – "החברה"). כמפורט בתביעה, המבקש והמשיבה 2 הם בעלים יחידים ובחלקים שווים של מניות המשיבה 1 ומשמשים דירקטורים בחברה. עוד נטען בתביעה כי המבקש הינו מנכ"ל החברה. המבקש עתר לצו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה לפעול בעסקי החברה. המבקש לא הציג מסמך כלשהו המצביע על מינויו כמנכ"ל החברה או מקנה לו סמכות כלשהי לפעול בשם החברה או לייצגה, לא כל שכן, מסמך תאגידי תקף כלשהו, בין מסמך התאגדות יסודי ובין החלטת בעלי מניות, המבסס את תביעתו לכך שהמשיבה, המחזיקה ב- 50% ממניות החברה תורחק מכל מעורבות בעסקי החברה.

בנוסף, הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד שיורה למשיבה 2 להימנע מלהוציא כל רכוש או למכור רכוש או מלאי של החברה. ביום 18.07.16 ניתן צו ארעי כמבוקש, אולם משהמבקש לא הפקיד את סך 10,000 ₪, בהתאם להחלטת בית המשפט פקע הצו הזמני.

ביום 25.8.2016 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת הצו הזמני. באותו יום הצדדים להסכמה מחוץ לכתלי בית המשפט לפיה הוראות הצו הארעי יחולו בהינתן שני תנאים: האחד – כי המבקש ישא בתשלום החזר הלוואה החודשי במלואו, בהתאם לתנאי התשלום שפורטו בהסכם והשני – כי המבקש יפנה בתוך 7 ימים לסניף הבנק ויסדיר את יתרת החוב שבחשבון עו"ש שפורט בהסכמה. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין.

ביום 19.9.2016 הגיש המבקש, המתיימר לייצג גם את החברה, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט כנגד המשיבה 2. לטענת המבקש, המשיבה 2 הפרה את החלטת בית המשפט מיום 25.8.2016 אשר נתנה תוקף להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים. לטענת המבקש, בסעיף 3 לתביעה לצו מניעה קבוע נכתב כי התבקש כי יימנע מהמשיבה לפעול בשם החברה בעסקי החברה ו"לפיכך, על המשיבה להימנע מלפעול בעסקי החברה".

המשיבה בתשובתה שוללת את הבקשה מכל וכל ומציינת כי המבקש הוא שהפר את תנאי ההסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. לטענת המשיבה, המבקש לא הסדיר את החוב בחשבון העו"ש ואף לא העביר לה תשלום חודשי כמוסכם. המשיבה טוענת כי למבקש אין כל מעמד לייצג או לטעון בשם החברה. בנוסף, מייחסת המשיבה למבקש העברת נתונים שקריים לרואה החשבון של החברה, ומסבירה כי הגשת הבקשה הנוכחית נועדה לאלץ את המשיבה לאשר את מאזן החברה, למרות הסגות רבות משקל שיש לה באשר לכשרות המאזן.

לאחר שקראתי את טענות הצדדים אני סבור כי יש לדחות את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על בסיס כל אחד מן הטעמים הבאים:

(1) סעיף 3 לתביעה לסעד עיקרי כלל לא היתה חלק מהסכמת הצדדים בבקשה לסעד זמני ואפילו לא נכללה בבקשה לסעד זמני, וממילא לא קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. הסכמת הצדדים להאריך תוקפו של הצו הזמני התייחסה למבוקש בבקשה לסעד זמני, כמפורט לעיל, דהיינו לאי הוצאת רכוש או מלאי מן החברה. בבקשה הנוכחית המבקש אינו טוען כי המשיבה הוציאה או מכרה מלאי או רכוש אחר של החברה אלא כי המשיבה נתנה הוראות לרואה החשבון של החברה שבעטיין לא ניתן להגיש את הדוח השנתי לשנת 2014. כזכור, לטענת המשיבה, דוחות מבוססים על נתונים מוטעים ואפשר כוזבים.

(2) בהמשך למפורט בסעיף 1, בקשתו של המבקש, לא רק שאינה נוגעת לאי כיבוד החלטה שיפוטית שניתנה, אלא תכליתה זרה לחלוטין להחלטת בית המשפט ולבזיונה, ועניינה בניהול החברה. המבקש עשה שימוש בהליך ביזיון בית המשפט כדי לנסות ולקבל צו שיפוטי שישרת את עניינו בחברה, למרות שלמבקש ולמשיבה חלקים שווים בחברה.

(3) התנהלות המבקש באופן המתואר כאן מהווה ניצול לרעה של ההליך השיפוטי וחוסר תום לב בהגשת הבקשה, וגם בשל טעם זה דין הבקשה דחייה. למעלה מן הדרוש, אציין כי בהחלטתי מיום 19.8.2016 ציינתי כי המבקש לא טען כי מילא אחר תנאי ההסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. המבקש, אשר הגיש הודעה ביום 22.9.2016 התעלם לחלוטין מעניין זה. שתיקת המבקש, מחזקת את טענת המשיבה לפיה המבקש לא מילא אחר שני התנאים שעליהם התחייב במסגרת ההסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית.