ת"א 22645-02-14 בן הרוש נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

ענייננו בתובענה לפיצויים בגין נזקי גוף מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד).

1. ע"פ כתב התביעה, ביום 27.06.03 היה המשיב מעורב בתאונת דרכים קטלנית שבה קיפדו את חייהן אם ובתה המוכרות למשיב. בגין מעורבותו בתאונה הורשע המשיב בפלילים ונדון למאסר בפועל בן 45 חודשים.

2. כעת מונחת לפניי בקשת הנתבעת לדחייה התביעה על הסף מחמת התיישנות מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד-1984. על פי הבקשה, תביעת המשיב הוגשה כ- 11 שנה לאחר התרחשות התאונה, היינו בחלוף תקופת ההתיישנות, לפי ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

3. המשיב התנגד לבקשה, בטענה כי מצבו הנפשי לאחר התאונה מנע מבעדו להגיש את תביעתו במסגרת מרוץ ההתיישנות. כך טען המשיב כי לאחר תאונת הדרכים פנה לפסיכיאטר עם תמונה פסיכוטית המלווה בשמיעת קולות ולימים אף ניסה ליטול את חייו במספר ניסיונות. המשיב הפנה לשורת מסמכים שנערכו ע"י מומחית בפסיכיאטריה, ד"ר פינשטיין טניה, המעידים על כך שהמשיב היה בטיפול פסיכיאטרי; מסמך מיום 15.6.05 הממליץ על אשפוז לצורך התרשמות קלינית ואבחונית, טיפול תרופתי והיעדרות מנוכחות בדיון הפלילי שהתנהל באותה תקופה; מסמך רפואי מיום 16.1.07 שלפיה התמונה הקלינית מוגדרת כדיסוציאטיבית ברמה פסיכוטית כתגובה לאירוע טראומתי. כמו כן צוין כי ניסיון האשפוז להסתכלות לא צלח בשל קשייו של המשיב להיפרד מאשתו וכי אף הטיפול התרופתי כשל ושמיעת הקולות והמחשבות האובדניות לא חדלו. עוד נטען כי ביום 16.1.07 אושפז המשיב בגין רמות סוכר גבוהות בצורה מסכנת חיים. לטענת המשיב, הפסיכיאטרית זקפה את השכחה שלו להזריק אינסולין למצב הנפשי שבו היה מצוי כביטוי למתח ופחד בעוצמה רבה (אמנזיה דיסוציאטיבית). בנוסף, הפנה המשיב לגזר הדין הפלילי שניתן בעניינו ובו אומצו קביעות בתחום הפסיכיאטריה שלפיהן הוא לוקה בנפשו. המשיב טוען מכוח ס' 11 לחוק ההתיישנות כי פרק הזמן שבו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי לא יבוא במניין מרוץ ההתיישנות והפנה לעניין זה לפסיקת ביהמ"ש העליון בהרחבה.

4. המבקשות, בתגובה, טענה כי התיעוד הרפואי שהציג המשיב אינו מקים את התשתית הדרושה להחלת ס' 11 לחוק ההתיישנות. כך נטען שלמשיב לא התמנה אפוטרופוס לניהול ענייניו, וכי טענות המשיב על אודות ליקוי נפשי לא נתמכו בחוות דעת רפואית פסיכיאטרית; עוד נטען כי המשיב לא הציג כל ראיה שהיא לטענותיו על אודות ניסיונות אובדניים, או על כך שלא יכול היה לדאוג לענייניו קודם לתפוגת תקופת ההתיישנות או למצער, בסמיכות לה.

    

   דיון והכרעה

5. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל יורה ביהמ"ש על דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות. כך נקבע בע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.08) כי סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, תוך מתן משקל לזכות החוקתית בדבר הגישה לערכאות. במקום אחר נקבע כי הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לצמצמה או לבטלה, על כן כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות יש לפרשה בצמצום (ראה בע"א 6905/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד נז(5) 433).

6. בנסיבות העניין, המדובר בתאונת דרכים מיום 27.6.03. אם כן תקופת ההתיישנות באה לתומה ביום 26.6.10 בעוד שכתב התביעה בהליך דנן הוגש אך ביום 11.2.14, היינו בחלוף כ- 4 שנים מתום תקופת ההתיישנות.

7. לטענת המשיב, הוא לא היה יכול לדאוג לענייניו המשפטיים במהלך התקופה האמורה מחמת ליקוי נפשי. כראייה הפנה המשיב לשורת מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הנפשי, ואולם עיון באותם מסמכים מעלה פער זמנים בתקופה שבין 16.1.07 לבין 8.5.13. לפער זה, בן 6 השנים, לא הוצג כל אישור על מצבו הנפשי של המשיב או ראיה לכך שהיה מנוע מלנהל את ענייניו האישיים והמשפטיים. ודוק, עיון בתיקו הרפואי של המשיב בשב"ס מלמד אך על אבחנות לעניין הסוכרת ולא לעניין מצבו הנפשי. כמו כן, מקובלת עליי טענת המבקשות כי אין להידרש לדיון ולממצאי הערעור הפלילי שכן אלו ניתנו לעניין גזר הדין ולא לעניין הכרעת הדין. עם זאת, אינני רואה להידרש לסוגיית עריכת המסמכים הרפואיים כחוות דעת על פי פקודת הראיות, היות שעסקינן בהליך לפי חוק הפלת"ד- משמע אין חובת הצטיידות אפריורית בחוות דעת רפואית מטעם המשיב, אלא אך באמצעות מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש.