ת"א 22628-09-10 מקור הוד ייצור ושווק (1988) בע"מ ואח' נ' וטורי ואח',בע"ק 48643-10-10 מקור הוד ייצור ושווק (1988) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

1.בפניי תביעה על סך 3,491,127 ₪ שהוגשה על ידי התובעות מקור הוד ייצור ושיווק בע"מ ומקור הוד בע"מ קבלן מורשה לשיווק פטמי הודים בע"מ (להלן: "התובעות") כנגד 6 נתבעים: חיים וטורי, הוד המשק בע"מ, גבריאל רבי, הוד נהדר בע"מ, אבו סיאם חאלד ואלגור ע.ב. הובלות סחר ויזמות בע"מ (להלן: "הנתבעים").

2.מכתב התביעה עולה כי התובעות הינן חברות בע"מ העוסקות בין היתר בייצור ושיווק בעלי כנף. הנתבע 1 הינו מנהלה של הנתבעת 2 ובעל המניות שלה ועוסק בגידול ושיווק הודים. הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ העוסקת בשיווק סיטונאי של בשר הודים ומפעילה משחטה בחדרה. הנתבע 3 הינו נושא משרה ובעל השליטה בפועל בנתבעת 4- חברה העוסקת במתן שירותי שחיטה ושיווק בשר הודו. צוין כי הנתבע 3 אינו רשום במרשם החברות אך הוא הרוח החיה בנתבעות 2, 4, ו-5. עוד נטען כי הנתבע 3 היה בעל השליטה בנתבעת 2 יחד עם הנתבע 1 ועסק בשיווק של כל תוצרת המשחטה כך שכל כספי התקבולים של הנתבעת 2 הגיעו לידיו. הנתבע 5 הינו בעל מניות ומנהלה הרשום של הנתבעת 4. נטען כי הנתבעים 1-5 ניהלו בשיתוף פעולה את המשחטה באזור התעשייה בחדרה. נטען כי הנתבעת 6 הינה חברה שהוקמה על ידי הנתבעים 3-5 על מנת לחמוק מהתחייבויות וחובות הנתבעים כלפי נושים שונים לרבות התובעות.

3.בהתאם לכתב התביעה, במהלך שנת 2008 או בסמוך לכך סוכם בין התובעת 1 לנתבע 1 כי התובעת תגדל עבורו בלולים המצויים ברשותה או מטעמה אפרוחים בני יום וכי היא תמכור לנתבע 1 את ההודים שגודלו על ידה בגיל ששה שבועות. נטען כי התובעת פעלה בהתאם להסכם וגידלה עבור הנתבע 1 הודנים בכמויות שהוזמנו על ידי הנתבע 1, כאשר סך כל העסקה עמדה על סך כולל של 2,016,405 ₪. נטען כי הנתבע 1 שילם באיחור ניכר חלק מהחוב בגין העסקה ונותרה יתרת חוב בסך 1,382,005 ₪ . עוד נטען כי התובעת 1 שיווקה לנתבעים הודים לשחיטה בכמות של 292,000 ק"ג ובשווי של 2,304,990 ₪ ובגין עסקה זו נותרו הנתבעים חייבים סך כולל של 1,987,061 ₪. בנוסף, נטען כי בשנים 2008-2009 שיווקה התובעת 2 לנתבעים בשר הודים לשחיטה והנתבעים נותרו חייבים לה סך של 830,933 ₪. נטען כי הנתבעים נקלעו לקשיים כלכליים וביקשו מהתובעות שלא להציג לפירעון שיקים שנמסרו להן. נטען כי שיק על סך 500,000 ₪ הופקד אך חולל. לטענת התובעות, הנתבעים אינם מתכחשים לחובם אך טענו לקשיים כלכליים ועיקולים שהוטלו על נכסיהם. נטען כי תביעה בסדר דין מקוצר הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2 בגין חובם שעמד על סך של 4,278,250 ₪. צוין כי משיקולי אגרה ויכולת הגבייה בפועל, הועמדה התביעה על סך של 2,500,000 ₪. עוד נטען כי ביום 19/1/11 במסגרת בקשת רשות להתגונן ניתן פסק דין חלקי כנגד הנתבע 1 על סך של 1,137,499 ₪.

4.לטענת התובעות, הנתבעים 3 ו-5 התחייבו כלפיהם והציגו מצג כוזב. נטען כי הנתבע 3 שהיה מודע לחובות הנתבעים 1 ו-2 פנה במהלך חודש יוני 2010 למנהל התובעות והציע לו להגיע להסדר בשם הנתבעת 2. נטען כי הנתבע 3 הציג עצמו כבעל השליטה בנתבעת 2 והתנה את הסדרת תשלום חובה, באספקת בשר הודים לנתבעת 2 באמצעותו. הנתבע 3 התחייב בשמו ובשם הנתבעות 2 ו-4 להסדיר את חובה של הנתבעת 2 ולנוכח התחייבותו ומצגו כי הנתבעת 1 נשלטת על ידו, הסכימה התובעת 1 להצעה ושיווקה לנתבעת 1 בשר הודים נוסף בסך כולל של 2,207,806 ₪. נטען כי במעשיו ביקש הנתבע 3 להמשיך לקבל סחורה ולהפעיל את המשחטה ומסר לתובעת מקדמה בגין חובות העבר של הנתבעת 2. הנתבע 3 אף התחייב לשלם מקדמה בסך של 500,000 ₪ אולם בפועל מסר שיקים בסך של 300,000 ₪ בלבד ששולמו בשיקים של הנתבעת 4. נטען כי הנתבע 3 התכחש בחוסר תום לב להתחייבויותיו וסירב להסדיר את חובה של הנתבעת 2. עוד נטען, כי הנתבעים 1 ו-2 טענו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן כי הם שילמו את מרבית חובם לתובעת 1 במסגרת ההסדר כאמור, תוך התעלמות מהעובדה שהתובעת שיווקה סחורה נוספת לנתבעת 1 בהיקף של 2,207,806 ₪. עוד נטען כי הנתבעים 3-5 הקימו את הנתבעת 6 בכדי לחמוק מהתחייבויותיהם ובכדי להבריח כספים ונכסים של הנתבעים, לרבות בשר ההודים ששווק על ידי התובעת. נטען כי הנתבעת 1 הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעים 3-5 וכן בקשה למתן צווי עיקול זמניים. עוד נטען בהקשר זה כי במסגרת דיון בבקשה למתן צו העיקול אישר הנתבע 5 שהנתבעת 6 הוקמה בכדי שהנתבעת 4 תוכל להמשיך לעבוד.

עמדות הצדדים בתצהיריהם

5.מטעם התובעות הוגש תצהיר על ידי משה סניצקי, בעל מניות ומנהל של התובעות. בתצהירו הוא חזר על האמור בכתב התביעה, תוך שחזר והדגיש את מעורבותם האישית של הנתבעים 1 ו-3 והתחייבויותיהם האישיות כלפיו. נטען כי הוא סמך על הנתבע 1 לנוכח היכרות רבת שנים ביניהם והעסקה נעשתה אך ורק על בסיס התחייבותו האישית. עוד טען כי הנתבע 1 לא חלק על החוב עד למועד הגשת התביעה. באשר לנתבע 3 טען המצהיר כי הנתבע 1 דאג לחומרי הגלם בעוד שהנתבע 3 דאג לשיווק הסחורה. נטען כי הנתבע 3 פנה אליו להגיע להסדר בשם הנתבעת 2 והתנה זאת כאמור באספקת הודים לנתבעת 2 באמצעותו. לדבריו, הנתבע 3 טען בפניו כי הוא "בעל הבית" של הנתבעת 2 ומסר מקדמה באמצעות שיקים של הנתבעת 4. נטען שהיה ידוע כי המשחטה פעלה ונוהלה בשיתוף פעולה בין הנתבע 1 והנתבע 3 וכי לנתבע 3 היתה שליטה מלאה בכספים של הנתבעת 2. נטען כי קיים ערבוב נכסים מוחלט בין הנכסים של הנתבעים 1-3, כאשר הנתבע 1 והנתבע 3 טוענים טענות מנוגדות בתביעות הדדיות, באשר לבעלות בציוד וברכוש במשחטה. נטען שערבוב נכסים זה מצדיק את חיובם של כל הנתבעים במלוא סכום התביעה. באשר לנתבע 3 נטען כי רק לאחר ששווקה לו הסחורה על סמך התחייבותו, הוא התכחש לכך והפנה אותו לנתבע 1. עוד נטען שהנתבע 1 שילם את מרבית חובו לתובעות במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן אך התעלם מכך שסופקה סחורה נוספת בסך של 2,207,806 ₪. נטען כי הנתבעים 1 ו-3 טוענים טענות הפוכות בנוגע לפירעון החוב לתובעות אך בפועל נותרה יתרת חוב. נטען כי הנתבעים הוליכו אותו שולל ופעלו במרמה, בחוסר תום לב ותוך הטעייה חמורה במטרה להערים עליו ולהתעשר על חשבונו שלא כדין. נטען כי הנתבעת 6 הוקמה בגלל ששלטונות המס נקטו בהליכים כנגד החוב של הנתבעת 4 והנתבע 3 נאלץ להקים חברה חדשה על מנת להמשיך ולפעול. נטען שבמהלך השנים הנתבע 3 הקים חברות רבות כמפורט בתצהיר באמצעות גורמים אחרים שפעלו בשמו ומטעמו וכי אף שהיה הבעלים האמיתי של החברות הוא מעולם לא היה רשום כבעליהן. המצהיר הפנה לפרוטוקול הדיון מיום 19/1/11 שם הודה הנתבע 5 כי הנתבעת 6 הוקמה כדי שהנתבעת 4 תוכל להמשיך לעבוד. עוד נטען כי לידיעתו האישית הנתבע 3 נתן באופן אישי בטחונות של כמיליון וחצי דולר במזומן על מנת להמשיך את פעילותה של הנתבעת 6. לדבריו, הנתבע 3 הודה בפניו והשיב כי קיבל את הכספים מאביו שהגיע מאפגניסטן.

6.המצהיר טען בתצהירו כי אין שחר לטענות הנתבע 1 לפיהן התובעות הסכימו לקבל מחיר נמוך יותר עבור ההודים שנמכרו לנתבעת 2 וכי מדובר בטענה כוזבת שהועלתה רק לאחר הגשת התביעה. נטען כי מעולם לא נכרת הסכם באשר למחיר הנמוך, לא בכתב ולא בעל פה וכי הוא מעולם לא הסכים לקיזוז כלשהו של החוב. הודגש כי הוא הבהיר לנתבע 1 שהוא אינו מוחל לו על החוב וכי עליו לפרוע אותו במלואו. נטען כי הנתבע 1 הודה במרבית החוב וטען כי מגיע לו לקזז סך של כ- 300,000 ₪ בלבד וכי בגין יתרת החוב מסר שיק בסך 500,000 ₪ שחזר. לטענת המצהיר, טענות הנתבע 1 לפיהן הוא הזהיר אותו כי מצגיו של הנתבע 3 אינם אמת אינן נכונות הואיל והוא פעל בכדי שהנתבע 3 יפרע את חובותיו לנושים שונים וביניהם התובעות. המצהיר התייחס בתצהירו לקביעות בית המשפט בבקשת צו העיקול שהוגשה על ידי הנתבע 1 כנגד הנתבע 3, שם הביע את עמדתו בנוגע לנסיבות הקמת הנתבעת 6. נטען בהקשר זה כי ברור שהנתבע 3 שולט בחברה וכי מקום מושבה ופעילותה הוא בנתבעת 4. נטען כי זו דרך התנהלותו של הנתבע 3 המקים חברות ופועל באמצעותן כאשר בחזית החברות הוא מציב אחרים, אך בפועל הוא הבעלים לכל דבר ועניין. נטען כי פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים 3 ו-4 מחזק את טענתו. עוד נטען כי באחת הפגישות שקיים עימו הנתבע 3 הוא ציין בפניו שלא יוכל להמשיך את פעילות הנתבעת 4 בשל הליכי גבייה שמנהלים נגדו שלטונות המס.

7.הנתבע 1 בתצהירו טען כי הוא בעל המניות ומנהלה של הנתבעת 2. לדבריו, הוא הבעלים של נכס המקרקעין עליו נמצאת המשחטה וכל הציוד והמטלטלין בה שייכים לו. נטען כי עד חודש מאי 2010 עסקה הנתבעת 2 בשיווק סיטונאי של בשר הודים ומאותו המועד חדלה לפעול. נטען כי המשחטה מופעלת על ידי הנתבעת 4 ששכרה ממנו את המשחטה לרבות הציוד והמטלטלין. נטען כי הנתבעת 2 אינה מפעילה את המשחטה אלא משווקת בשר הודים. לטענתו, החל מחודש יוני 2010 דרש מהנתבעת 4 לפנות את המשחטה והיא מחזיקה בה עד היום כמשיגת גבול. נטען שהנתבע 3 הוא בעל השליטה בפועל בנתבעת 4 ומקבל את ההחלטות בחברה בעוד שהוא מעולם לא היה בעל השליטה בנתבעת 2. לדבריו, הנתבע 3 הפעיל באמצעות הנתבעת 4 את המשחטה, שיווק את חלקי הבשר ללקוחות הנתבעת 2, גבה מלקוחות הנתבעת 2 את תמורת הסחורה ואמור היה להעביר את התמורה לידיו.

8.לטענת הנתבע 1, הנתבע 5 הינו בעל המניות ובעליה הרשום של הנתבעת 4. נטען כי מאז שנת 2002 ועד חודש מאי 2010 היו בין הנתבעת 2 והנתבעת 4 קשרי מסחר באמצעות הנתבע 3. נטען כי התובעות מערבבות בין הנתבעים השונים כאשר לטענתו הוא לא היה מעורב בניהול המשחטה. עוד נטען, כי למיטב ידיעתו הנתבעת 6 הוקמה על ידי הנתבעים 3-5 על מנת לחמוק מהתחייבויות כלפי נושים. נטען כי בינו לבין הנתבעים 3-5 קיים סכסוך משפטי המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. הנתבע 1, תיאר את מערכת היחסים בין התובעות לבינו ובין הנתבעת 2 כאשר לדבריו היו קיימים קשרי מסחר טובים שנים רבות שהושתתו על אמון רב. לדבריו, הוא רכש מהתובעות הודנים המיועדים לגידול בשר, אותם גידל במושבים שונים, בעוד שהנתבעת 2 רכשה מהתובעות הודים לשחיטה, המיועדים למכירת בשר בסיטונאות. הנתבע 1 טען שלא ערב לחובותיה של הנתבעת 2.

9.הנתבע 1 התייחס בתצהירו לסכומים שפורטו בכתב התביעה ביחס לנתבעת 2. באשר ליתרת החוב בסך 1,987,061 ₪ נטען כי התובעות שכחו לציין שבמהלך חודשים אפריל-יוני 2010 שילמה הנתבעת 2 לתובעות סך של 1,999,561 ₪ כמפורט בתצהיר, המהווה כיסוי מלא של חובה של הנתבעת 2 לתובעות והותירה יתרת זכות של 12,500 ₪ אותה יש לקזז מהחוב שלו לתובעות. באשר לשיק על סך 500,000 ₪ נטען כי הנתבע 1 פנה למנהל התובעת מר סינצקי, ביקש שלא יפקיד את השיק במועד פירעונו ומסר תמורתו שני שיקים אחרים על סך 250,000 ₪ כ"א. נטען כי שיקים אלו נפרעו. באשר לחוב בסך 830,933 ₪ המתייחס לשנים 2008-2009 נטען כי הנתבעים 1 ו-2 מכחישים את החוב היות ומדובר בהנחות שניתנו להם על ידי התובעות בגלל משבר בענף ההודים שחל שנים 2008-2009 בשל שפעת העופות וסגר שהוטל על ייצוא שבר הודים לחו"ל וגידול עודפים של הודים. נטען שבשל המשבר רכשה הנתבעת 2 הודים מעבר לכמויות שהוזמנו על ידה ועקב כך הסכימו התובעות ליתן הנחה מתחת למחיר השוק בגינם. הנתבע 1 הודה כי נותר לו חוב כלפי התובעות בסך 1,150,000 ₪ ובקיזוז סך של 12,500 ₪ עומד סכום החוב על סך של 1,137,500 ₪, בגינו ניתן פסק דין חלקי כנגדו ביום 19/1/11. נטען כי החוב כאמור לא שולם נוכח מצבו הכלכלי הקשה. הנתבע 1 שלל כי התחייב או ערב באופן אישי לפירעון חובות הנתבעת 2 לתובעות.