ת"א 2252-02-10 מקארתי ואח' נ' עוז ואח'

במרכז התביעה שבכותרת הסכם, שנחתם ביום 03.10.94, בין מרים ממנוב (להלן: "מרים" או "המנוחה") לבין, ניב עוז, הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע"), למכירת נחלתה של מרים שבמושב תל עדשים (הנתבע 3, להלן: "המושב" ו/או האגודה), לנתבע, וכפי שיפורט להלן (להלן: "ההסכם").

התובעת, סינה מקארתי (להלן גם: "התובעת"), הינה היורשת היחידה של המנוחה.

רשות מקרקעי ישראל, הנתבעת 2, הינה גוף המנהל ע"פ חוק את מקרקעי המדינה, לרבות המקרקעין שבדיון המצויים בבעלותה (להלן: "מנהל מקרקעי ישראל" או "המנהל").

על פי ההסכם, מכרה מרים לנתבע את כל זכויותיה בנחלה (להלן גם: "משק 4", או "משק ממנוב") ולמעט הבית של מרים, "אשר בנוי על שטח של כ-דונם" (להלן: "בית מרים"), "והמגרש החיצוני (המכונה מגרש ההרחבה לבן ממשיך)". בהסכם נקבע כי על המוכרת לבצע את כל הפעולות הדרושות לשם הפרדתם של הבית והמגרש החיצוני מהנחלה ורישומם, בהתאם להוראות הגופים השונים, אם ובמידה שיאשרו את הפרדתם.

תמורת הנחלה, נקבעה ע"ס 200,000$ כשהוסכם כי 50,000$ ישולמו ע"י הנתבע במעמד חתימת ההסכם, ויתרת התמורה בסך 150,000$ (להלן גם "יתרת התמורה") תשולם בעת העברת הזכויות בנחלה על שם הנתבע במנהל מקרקעי ישראל.

יובהר כי הנחלה טרם נרשמה על שם הנתבע במנהל מקרקעי ישראל, מטעמים שיפורטו וינותחו בהמשך, ולפיכך גם טרם שולמה יתרת התמורה, עד היום.

טענות הצדדים

טענות התובעת

אי השלמת העסקה וחוסר תום לב של הנתבע בקיומה- התובעת טוענת כי הנתבע, אשר שילם רק 1/4 מהתמורה שנקבעה בהסכם, דאג לאורך השנים, בחוסר תום לב, לעיכוב ביצוע ההסכם לרבות על מנת להימנע מתשלום יתרת התמורה. התובעת טענה כי משעה שהחזקה בנחלה עברה לידיו של הנתבע סמוך לאחר החתימה על ההסכם, והוא בנה עליה את ביתו, מצא פרנסתו ממנה והשתמש בה, לא היה לו כל אינטרס לקדם את השלמתו של ההסכם. לטענת התובעת, הנתבע פעל בחוסר תום לב, בין השאר, עת ניסה בשנת 97, לבצע פעולות מול המנהל במטרה למנוע את פיצול בית מרים שהוחרג באופן מפורש מן ההסכם כאמור, בין השאר היות ופיצול בית מרים משמעו, ע"פ תנאי המנהל (בעבר וגם כיום), חיובו לחתום על הסכם חכירה חדש בינו למנהל לפיו הנתבע יוותר על חלק משטח נחלתו. התובעת מציינת כי בשל קיומו של תנאי לצמצום זכויות החכירה גם כיום, הרי שלנתבע אין כל אינטרס לסיים את העסקה, והוא לאורך השנים פעל לעכב את הטיפול מול המנהל תוך שמנע ממרים וכיום מהתובעת את קבלת יתרת התמורה אותה הוא חייב, עפ"י ההסכם.

התובעת טוענת כי לאור התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע, ופעולותיו לאורך השנים לסכל את ביצוע ההסכם, לרבות את פיצול בית מרים כאמור, לא ניתן היה להשלים את רישומה של הנחלה על שמו, מהלך שאיפשר לנתבע לא לשלם את יתרת התמורה במשך 20 שנה. מנגד, לאור חלוף הזמן, נדרשת התובעת כיום, ע"פ שומות עדכניות שקיבלה לשלם כ-600,000 ₪ דמי היוון בגין פיצול בית מרים, וכן דמי הסכמה בגין העסקה כולה בסך 200,000 ₪.

התובעת בכתב התביעה המתוקן עתרה לחייב את הנתבע לשלם 2 מיליון ₪ כמשקפים את יתרת התמורה (בנדון ציינה כי מדובר בסכום מוערך לצרכי אגרה והיא ביקשה לשמור לעצמה את הזכות לשנות את הסכום לאחר שתהיה בידיה חוו"ד שמאית לגבי ערך הנחלה). בסיכומיה עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם את יתרת התמורה בשיעור 3/4 משווי הנחלה כפי ערכה כיום על פי חוות הדעת שהגישה, יתרה המסתכמת לסך של 3,600,000 ₪.