אורי נ' מלול ואח'

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על המבקשת לחתום על הסכם עם המשיבה 19 ועל כל המסמכים מכוחו בקשר לביצוע פרויקט תמ"א 38 מסוג "פינוי בינוי" בבית המשותף הידוע כחלקה 313 בגוש 6214 בהתאם לפסק הדין של המפקחת על המקרקעין מיום 27.6.2024 בתיק 5/1529/2023 (להלן: "פסק הדין"); לאסור על עורכי הדין שמונו בפסק הדין לחתום בשם המבקשת על כל המסמכים הדרושים לביצוע הפרויקט לחתום בשם המבקשת על מסמכים; וכן לאסור מימושו של פסק הדין.

הבקשה הוגשה ביום 9.9.2024 בד בבד עם כתב תביעה לביטול פסק הדין שניתן על ידי המפקחת על המקרקעין, ובמהותה הינה בקשה לעיכוב פסק הדין.

המבקשת והמשיבים הם בעלי זכויות בבית המשותף, המשיבה 19 היא החברה היזמית עמה התקשרו בעלי זכויות בבית המשותף בהסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 מסוג "פינוי בינוי". המבקשת סירבה לחתום על מסמכי ההתקשרות ויתר המסמכים הנלווים לצורך ביצוע הפרויקט.

תביעה למתן צו עשה לאישור פרויקט התמ"א הוגשה למפקחת על המקרקעין. פסק הדין ניתן בהסכמה על ידי המפקחת על המקרקעין מכוח סמכותה על פי סעיף 74 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. המבקשת חתמה על פסק הדין ש. בפסק הדין שניתן ביום 27.6.2024 נקבע בהסכמה, בין היתר, כי המבקשת תחתום תוך 7 ימים ממתן פסק הדין על ההסכם לביצוע הפרויקט וכל המסמכים מכוחו וככל שלא תעשה זה הוסמכו עו"ד רענן בלטנר ו/או עזר אברהמי ו/או יינון לקס המייצגים את יתר בעלי הדיירים לחתום בשם המבקשת על כל המסמכים.

המבקשת טוענת, בתמצית, כי פסק הדין (שניתן בהסכמתה) הוא בלתי חוקי וסותר את תקנת הציבור מאחר והמפקחת על המקרקעין התעלמה מטענת המבקשת בכתב ההגנה כי המבקשת היא "קשישה" כהגדרת מונח זה בחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידת אדמה), תשס"ח -2008 (להלן: "חוק הפינוי") ומכך שתוכנית חיזוק הבניין אינה תכנית המיטיבה עם המבקשת, לא מונה שמאי לבדיקת הכדאות הכלכלית של התוכנית ולא הוצעו למבקשת החלופות הנדרשות - ועל כן סירוב המבקשת לחתום על המסמכים לביצוע פרויקט התמ"א הוא סירוב סביר ולא ניתן לאכוף על המבקשת לחתום על ההסכם והמסמכים לביצוע הפרויקט.

דיון

בחנתי את הבקשה ואת כתב התביעה על צרופותיו והגעתי לכלל דעה שאין מקום למתן צו במעמד צד אחד וכי מדובר באותם מקרים מיוחדים בהם דין הבקשה לסעד זמני להידחות לגופה, בלא הידרשות לתגובת המשיבים וללא דיון. כל זאת מהטעמים המצטברים הבאים:

שיהוי: לשיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני יש משמעות לצורך בחינת השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין. שיהוי עשוי להשפיע על שיקולי היושר והצדק וכן להשליך על שיקולי מאזן הנוחות. זאת מאחר שמטבע הדברים, התנהלות הנגועה בשיהוי חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד, והיא סותרת את הטענה בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית במטרה למנוע נזקים מהמבקשת (ראו: רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 26.3.2023); רע"א 5841/11 אקסלרוד איטה נ' בנק מזרחי, (פורסם בנבו, 20.9.2022); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 28.6.2010)). בענייננו יש שיהוי בהגשת הבקשה חודשיים וחצי לאחר מועד מתן פסק הדין שאת ביצועו מבוקש לעכב.

סיכויי התביעה: בזהירות הנדרשת בשלב זה של ההליך ובהינתן התשתית העובדתית שהוצגה בכתב התביעה ובבקשה, קיים ספק של ממש להצלחת התביעה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה.

ראשית; פסק הדין שעיגן את הסכמת הצדדים ניתן על ידי המפקחת על המקרקעין מכוח סמכותה הייחודית על פי סעיף 72(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וזאת עד להכרעה בתביעה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית משפט זה. על פי הפסיקה הסמכות לדון בתביעה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מסורה לבית המשפט שנתן את פסק הדין (ראו; ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689 (1991)). התביעה לביטול פסק הדין מוגשת לבית המשפט השלום, ולא למפקחת על המקרקעין. הוראת סעיף 74 לחוק המקרקעין כי למפקח על המקרקעין מוקנים סמכויות של שופט בית משפט השלום, ספק רב אם פירושה כי המפקחת על המקרקעין הוא בית משפט השלום לצורך הגשת תובענה לביטול פסק דין שניתן על ידי המפקחת.