ת"א 2242-06 אילניר וראיין נ' כהן ואח'

עניינה של החלטה זו הוא בקשה של התובעת מיום 1.10.2015 (במהלך פגרת סוכות) לתיקון כתב תביעה, שהוגש ביום 6.2.2006, לפני כעשור.

2.התביעה הנדונה הוגשה ביום 6.2.2006 (לפני כעשור) ובה עתרה התובעת לצו עשה ולסעד כספי בקשר לנזקים נטענים הקשורים בתוספת בניה שבנו הנתבעים עוד בשנת 1999 (לפני כשש-עשרה שנה!).

מאז הוגשה התביעה, היא נדונה לפני ארבעה שופטים ובתחילת שנת 2014 הועברה להמשך שמיעתה לפניי. ביום 8.1.2014 ניתן פסק-דין שבמסגרתו התקבלה בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף. מבין שש טענות שטענו הנתבעים כמצדיקות, לשיטתם, את דחיית התביעה על הסף, התקבלה טענתם כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין שהקים פסק הדין בת"א 8468/02 מיום 26.3.2009 (כבוד השופט י' ברקלי), שעניינו תביעה נוספת שהגישה התובעת נגד הנתבעים עוד בשנת 2002 (להלן – התביעה הקודמת).

3.התובעת ערערה על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 36877-02-14) וביום 30.11.2014 ניתן פסק הדין בערעור (כבוד השופט אמנון כהן), אשר קיבל את הערעור (להלן – פסק הדין בערעור). בפסק הדין שניתן בערעור נקבע, כי פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת התייחס אל דירה שונה מזו שאליה מתייחסת התביעה הנדונה. לעניין זה העיר בית המשפט, כי "שתי התביעות נוסחו באופן דומה ואולי אף באופן רשלני, אך אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה על הסף". מסקנת בית המשפט המחוזי כי דובר בשתי דירות שונות (צמודות), לא נסמכה אפוא, על כתב התביעה (או על כתבי הטענות בכלל) בתביעה הנדונה, אלא על חוות-דעתו של אחד המומחים.

לעניין קביעת פסק הדין, כי היה מקום לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, בשל כך שהתובעת נמנעה מלמצות את כל סעדיה נגד הנתבעים במסגרת התביעה הראשונה, העיר בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן בערעור, כי "לנוכח השתלשלות העניינים והאירועים בשני התיקים, לא הייתה אפשרות לתיקון כתב התביעה ומכל מקום כב' השופט י' ברקלי, בהחלטתו מיום 6.6.07, דחה בקשה לתיקון כתב התביעה 'בשלב זה'" (החלטה שניתנה בתביעה הקודמת).

4.הבקשה הנדונה לתיקון כתב התביעה לא נתמכה בתצהיר וכל אשר נאמר בה הוא, כי ביום 9.1.2014 ניתן כאמור, פסק-דין הדוחה את התביעה על הסף בשל מעשה בית-דין (יוער, כי פסק הדין ניתן כאמור, ביום 8.1.2014), וכי ביום 30.11.2014 התקבל כאמור, הערעור (פסקאות 2-1 בבקשה). לעניין הבקשה הנדונה, נאמרו רק את הדברים הבאים (שם, פסקאות 4-3):

"לאור הזמן שחלף, ובהתאם להערת בית המשפט של הערעור בפסק דינו, יתבקש בית המשפט הנכבד לאפשר לתובעת לתקן את כתב תביעתה.

מהות התביעה הינה ליקויי בנייה, צו עשה לתיקונם ותביעה כספית בגין נזקי הליקויים. תיקון כתב התביעה נדרש לצורך עדכון הליקויים והנזקים".

5.הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית, מהטעמים הבאים: ראשית לכל, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר כנדרש. שנית, הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה מפרטת כנדרש את התיקון המבוקש בכתב התביעה. שלישית, בבקשה אף אין כל הסבר לשיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה ואף הסבר זה לא לווה בתצהיר, כפי שמתבקש היה. העובדה שבית המשפט המחוזי קבע כי התיק יוחזר להמשך בירור, אין משמעו כי לנצח תוכל התובעת לבקש את המשך בירור התביעה.

עוד יש להוסיף, נימוק רביעי, כי בניגוד לאופן שבו נוסחה הבקשה, בפסק הדין שניתן בערעור, לא התיר בית המשפט המחוזי את תיקון כתב התביעה לאחר הערעור ואף כלל לא העיר – אף לא הערה משתמעת – כי יש לתקנו או לאפשר את תיקונו. כך שהאמירה בבקשה הנדונה, כי תיקון כתב התביעה הוא "בהתאם להערת בית המשפט של הערעור" נעדרת בסיס בפסק הדין שבערעור. כאמור, בית המשפט המחוזי רק התייחס אל ניסוחו הרשלני של כתב התביעה בתביעה הנדונה ועל כך שלכאורה, לא ניתן היה לתקן את כתב התביעה במסגרת תביעה הקודמת בשלב שבו התבקש התיקון במסגרתה. בכל מקרה, בית המשפט לא אמר דבר לעניין אפשרות תיקון כתב התביעה הנוכחי ולא אמר דבר בכל הקשור לתיקונו בנושא "עדכון הנזקים והליקויים". אפילו מבקשת התובעת לטעון כי מפסק הדין בערעור השתמע לכאורה – והדבר לא השתמע, אף לא לכאורה – כי ניתן היה לבקש את תיקון כתב התביעה, הרי שהדבר לכל היותר התייחס לעניין הגדרת הדירה הנכונה שאליה התייחסה התביעה הנדונה ולא אל כל דבר אחר.