ת"א 2233-11-13

1.התובעים 1-2 הינם הנושים של הנתבע 2. החיוב הכספי נקבע בפסק בוררות שניתן ב-27.4.11, ואושר ע"י בית המשפט המחוזי.

הנושים הגישו תובענה להצהיר שהחוב של הנתבע 2 [להלן: "ערן"] הינו חוב משותף של בני הזוג - הנתבעים 1-2, ושהנתבעת 1 [להלן: "אילנה"] חייבת ביחד ולחוד עם הנתבע 2 לשלם את החוב מכוח פסק הבוררות.

הנתבעים 1-2 הינם בני זוג, שנישאו ב-3.6.84, וחל עליהם משטר איזון המשאבים של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג- 1973, להבדיל ממשטר איחוד המשאבים של הלכת השיתוף.

2. אילנה הגישה תביעה כנגד ערן והנושים, ובה עתרה להצהיר שהיא בעלת מחצית מזכויות החכירה בנחלה בכרמי יוסף [בית המגורים של בני הזוג]  הרשומה בבעלות  ערן,   ולבטל   את העיקול   לטובת הנושים ביחס למחצית הזכויות  בנחלה [ת.א 36442-11-11]. בית המשפט המחוזי בפסק דינו נעתר לתביעה, וקבע :

[א] "משתביעת הנושים מסכנת את זכויותיה הנטענות של התובעת [מחצית זכויותיה בנחלה- בית המגורים-י.ג] מצאה היא [אילנה-י.ג]... לעמוד על זכויותיה, ואין לראות בכך... נסיון להבריח את הרכוש מהנושים" [עמ' 4 שורות 14-15].

[ב] "נישואי בני הזוג לא פקעו, ואין עסקינן באיזון משאבים אלא בתובענה להצהיר על בעלותה של התובעת במחצית הזכויות בנחלה, היינו שיתוף ספציפי בנכס מכוח הדינים הכלליים"[עמ' 5 שורות 1-3].

[ג] "מדובר בבית המגורים של המשפחה מאז הנישואין ועד היום... כל המשאבים שהושקעו בנחלה לאחר הנישואין הם משאבי מאמץ משותף. לפני הנישואין לא הושקע מאומה ...קיים שיתוף ספציפי בנכס הזה"[עמ' 6 שורות 5-14].

[ד] "חובו של הנתבע [ערן-י.ג] כלפי הנתבעים 2-4 [הנושים של ערן-י.ג] הוא חוב משותף לו, לאביו ושני אחיו במסגרת עסקיהם, ואין לחוב זה כל זיקה לנחלה"[עמ' 7 שורות 32-33].

3. עפ"י חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט לא ניתן להיעתר לעתירה לקבוע שהחוב שחב ערן לתובעים 1-2, מכוח פסק הבוררות, הינו חוב משותף של שני בני הזוג והאישה אילנה חבה בו ביחד ולחוד עם בעלה. פועל יוצא מכך שדין התביעה להידחות.