ת"א 22091-07-10 און ואח' נ' קאלש - פילוס חברה לבנין בע"מ ואח'

אני מתבקש לחתום על פסיקתה, בהמשך לפסק הדין שניתן ביום 13.12.15, במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") ונדחתה תביעתם הנגדית של הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים").

התובע צירף לבקשתו נוסח פסיקתה מוצע וטען כי במסגרת סעיפים 35 ו-52 לפסק הדין נפלו טעויות בחישוב צבר הסכומים שנפסק, בהקשרים של ליקויי הרטיבות והבנייה שבדירה 9. לסברתו, יש לשערך את הפיצוי נכון למועד חוות דעת המומחה הראשונה שניתנה ביום 3.11.11 והכל בהתאם לטבלה שצירף (ר' הנספח לבקשה).

הנתבעים הסכימו לנוסח הפסיקתה ביחס לסכומים שנפסקו לזכות התובע במסגרת סעיפים 113, 115 ו- 118 לפסק הדין, אישרו את טעות הסופר בחישוב סכום הפיצוי שבסעיף 35 לפסק הדין בעניין ליקויי הרטיבות שבדירה 9 וכן אישרו את מועד שערוך הפיצוי המוצע על ידי התובע ביחס לדירות 6 ו- 8.

עם זאת, התנגדו הנתבעים לטעות הסופר הנטענת בסעיף 52 לפסק הדין ביחס לליקוי הבנייה בדירה 9 ומועדי השערוך המוצעים על ידי התובע לפיצויים שנקבעו בסעיפים 35, 36, 38, 39, 40, 41, 43, 45, 49, ו- 50 לפסק הדין, ביחס לליקויי הבנייה באותה דירה; טענו כי סעיף 37 לפסק הדין אינו נכלל בגדר הפיצוי, אלא במסגרת צו עשה המפורט בסעיף 111 לפסק הדין; כי אין להכליל בפסיקתה את הוצאות המשפט לפי הוראת סעיף 119 לפסק הדין, כיוון שאלו כבר שולמו על ידם וכן התנגדו לנוסח הפסיקתה המוצע ביחס לזהות המומחה המפקח, בטענה כי התובע ביקש מומחה שונה מזה שנקבע בסעיף 111 לפסק הדין.

בעניין שערוך סכומי הפיצוי, בעוד התובע סבור כי המועד הקובע הוא מועד מתן חוות הדעת הראשונה (3.11.11), סבורים הנתבעים כי יש לאבחן בין סכומי הפיצוי השונים ולשייכם למועדי עריכת חוות דעת המומחה בהם הומלץ על אותו פיצוי נוכח שהן אלו שמגבשות את ערכו הריאלי. כך נטען כי יש לשערך את הפיצוי שנקבע בסיכום הביניים בסעיף 35 לפסק הדין, נכון למועד מתן חוות הדעת הרביעית (30.6.15); את הפיצויים שנקבעו בסעיפים 39, 40, 43 ו- 50 לפסק הדין, יש לשערך לפי מועד חוות הדעת השלישית (29.7.13); את הפיצויים שנקבעו בסעיפים 36, 38, 41, ו- 49 לפסק הדין, יש לשערך לפי מועד חוות הדעת החמישית (19.7.15) ואת הפיצוי שנקבע בסעיף 44 לפסק הדין, יש לשערך ליום 8.1.12 מועד תשובות ההבהרה של המומחה לשאלות התובע. עוד מתבקשת ההתחשבות בזמן שחלף מאז מתן פסק הדין ועד כה, שהוביל להגדלה נטענת נוספת של סכום הפיצוי מפאת רכיבי הריבית וההצמדה כפי שנפסקו.

התובע לא הגיש תשובה לתגובה וביום 11.2.16 הגיש בקשה למתן החלטה בבקשה לחתימה על פסיקתה. במסגרת זו, השיב לתגובת הנתבעים על רכיביה והוסיף ועתר לפסיקת הוצאות. נטען כי הנתבעים נמנעים מלשלם את סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין ואינם מבצעים את צו העשה שניתן בו. לגופו של עניין, הצביע התובע על משך הזמן הממושך בו התברר ההליך והפנה לחמש חוות דעת המומחה שהוגשו בפערי זמן ניכרים, בעטיים של הנתבעים. לכן, לשיטתו, יש לשערך את סכום הפיצוי שנקבע לפי המועד בו אותר כל ליקוי בפועל ולא לפי מועד תמחורו על ידי המומחה. התובע סבור כי הנתבעים מנסים לשנות מפסק הדין ולהוסיף לו ממצאים שלא נקבעו ומפנה לכתבי הערעור ההדדיים שהגישו הצדדים על פסק הדין.

הנתבעים, בתגובה, טענו כי הבקשה למתן החלטה נועדה לעקוף את החלטת בית המשפט מיום 21.1.16, בה נקצב מועד להגשת תשובה שלא הוגשה כמתחייב. לגופו של עניין, טענו כי הם אינם מתחמקים מביצוע פסק הדין שכן טרם נחתמה פסיקתה ולא ניתן לפעול על פי צו העשה, שעה שהתובע לא בחר את הכלים הסניטריים והשיש שהוטל עליהם לרכוש ולהתקין. לצד דברים אלו, חזרו הנתבעים על עמדתם כפי שהובאה בתגובתם לבקשה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה במתכונתה. תוגש פסיקתה נוספת לחתימה, בנוסח הכולל שני תיקוני טעות סופר בסעיפים 35 ו- 52 לפסק הדין. בנוסף ולאור הבהרה לנוסח פסק הדין ביחס להשמטה מקרית שבו, תיכלל בפסיקתה הוראה לפיה סכומי הפיצוי שנפסקו ונקבע בגינם כי הם "משוערכים" בלבד (להבדיל מסכומים אחרים שנפסקו שלצדם נקבע אופן הצמדתם), ישוערכו למועד הריאלי בו תמחר המומחה כל פיצוי שאומץ במסגרת פסק הדין.