ת"א 2203-12-14 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן בשיבוב תגמולי ביטוח ששילמו התובעת והתובעת שכנגד למבוטחיהם בגין נזקי רכוש שנגרמו להם כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 26.04.2014, בין כלי רכב, מ"ר 35-226-78 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 92-100-52 (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערך לפניי דיון שבו נשמעו ראיות הצדדים, העידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ועדת ראייה מטעם הנתבעת שבעת התאונה ישבה לצדו של הנהג ברכב הנתבעת.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעת יישא באחריות לתאונה בשיעור של 30% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לתאונה בשיעור של 70%.

הגם שהצדדים הסמיכוני ליתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

5.1.כלל אני מעדיף את גרסתם של עדי הנתבעת (למעט גרסתם לגבי יכולתם למנוע את התאונה) על פני גרסתו של נהג רכב התובעת שהייתה בלתי קוהרנטית, מלווה בעצבנות ולעתים קולניות , אינה מתיישבת עם מוקדי הנזק, ובלתי מהימנה עליי, בלשון המעטה.

5.2.אני משוכנע כי מהלך התאונה היה כזה שנהג רכב התובעת בנסיעה ישרה בכביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, כאשר קו הפרדה לבן ורצוף מפריד בין שני כיווניי הנסיעה, הבחין בתחנת דלק משמאלו ורצה להיכנס אליה. אולם, מאחר שהפנייה שמאלה הייתה בלתי מותרית לאור קו ההפרדה הרצוף, ומאחר שדובר על כביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, הוא האט את מהירות נסיעתו, תוך כדי סטייה ימינה לעבר שול ימין, ולאחר שהבחין כי אין רכב המגיע מהכיוון הנגדי ביצע פנייה שמאלה באחת ,במטרה להיכנס לתחת הדלק,בסוברו כי יספיק לסיים את המעבר לרוחב נתיב הנסיעה טרם הגעת רכב הנתבעים אליו , ובמהלך הפנייה שמאלה ארע המפגש בין הרכבים.

5.3.גרסתו של נהג רכב התובעת, לפיה הוא האט את מהירות נסיעתו רק כדי לבדוק שהפנייה שמאלה לעבר תחנת הדלק אפשרית, ושניה לאחר מכן מצא את עצמו בתוך גדר בצד השני, מעידה היטב כי המפגש בין הרכבים ארע בזמן שרכב התובעת היה בשלב של פנייה שמאלה. אם המפגש בין הרכבים היה קורה כאשר רכב התובעת היה על שול ימין או על נתיב ימין, הרי שלא הייתה כל סיבה כי רכב התובעת יגיע לעבר הנתיב הנגדי.