ת"א 2200-08 א.א. נ' מרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה ואח'

כללי

1. לפניי תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית נטענת. בתמצית אומר, כי מושא התביעה הוא ניתוח אלקטיבי לפתרון בעיה של הזעת יתר בכפות הידיים אותו עברה התובעת אצל נתבע 1 (להלן: "בית החולים") ביום 17.5.01 (להלן: "הניתוח"). טענת התובעת היא, כי בשל התרשלותו של בית החולים בביצוע הניתוח, נגרמו לה נזקי גוף מהם היא סובלת עד היום.

   הרקע העובדתי

2. התובעת, ילידת 1976, סבלה מתופעה של הזעת יתר בכפות הידיים. על פי האמור בתצהירה, על מנת לפתור את הבעיה היא הופנתה אל בית החולים לביצוע ניתוח. ביום 3.5.01 נבדקה התובעת במרפאה הטרום ניתוחית של בית החולים, ובאותו מעמד היא גם חתמה על טופס הסכמה לניתוח מסוג "כריתת האהוד הגבי העליון בתורקוסקופיה בשל הזעת יתר בידיים" (כמופיע בכותרת המסמך. רא' מסמך 3 לתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובעת). ביום 16.5.01 אושפזה התובעת בבית החולים כהכנה לקראת הניתוח. במסגרת זו עברה התובעת גם בדיקה גופנית שהייתה, כך נראה, תקינה, למעט קיומה של הזעת יתר בכפות הידיים.

3. ביום 17.5.01 עברה התובעת את הניתוח. מדובר בניתוח קצר יחסית שארך, כך נראה, בין 15 ל-20 דקות. על פי "גיליון דיווח סיעודי בחדר ניתוח" (מסמך 16 לתיעוד הרפואי) הניתוח החל בשעה 14.04 והסתיים בשעה 14.19. על פי רישומי ההרדמה (מסמך 10 לתיעוד הרפואי), ההרדמה החלה בשעה 14.00, הניתוח החל בשעה 14.05, הניתוח הסתיים בשעה 14.25, וההרדמה הסתיימה בשעה 14.35. ככלל, מדובר בניתוח שבמסגרתו המנותח מושכב על הגב כשידיו פרושות לצדדים בזווית שנעה בין 80 ל-90 מעלות ביחס לבית החזה. אציין כבר כעת, כי למנח שבו נמצאות זרועות המנותח בעת הניתוח ישנה חשיבות רבה, וזאת משום שמנח לא נכון של הזרועות עלול לגרום לנזק (נוירולוגי) למנותח. עוד אציין, כי הצדדים חלוקים בשאלה מה היה מצב הדברים בענייננו, ולכך אתייחס בהרחבה בהמשך. הניתוח נעשה על ידי ביצוע חתך קטן (ברוחב של ס"מ אחד) באזור בית השחי והחדרת מכשיר חשמלי דק שבאמצעותו נעשית צריבה של המערכת העצבית הגורמת להזעת היתר בידיים (שרשרת העצבים הסימפטטית מעל צלעות 2 ו-3). הפרוצדורה נעשית בצורה דומה בצד ימין של הגוף ובצד שמאל (רא' תצהיריהם של ד"ר גד שקד וד"ר אולג דוחנו, המנתחים אשר ביצעו את הניתוח).

4. התובעת שוחררה מבית החולים למחרת הניתוח, ביום 18.5.01. על פי מכתב השחרור (מסמך 4 לתיעוד הרפואי) התובעת שוחררה במצב כללי טוב, תוך שצויין כי היא סובלת מ"פטוזיס קל בעין ימין" (מדובר בתופעה המכונה "צניחת עפעף" שהיא תופעת לוואי מוכרת בהקשר לניתוח מושא דיוננו, אשר אף ניתן לה ביטוי מפורש בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת. אציין כבר כעת, כי בגין ליקוי זה אין לתובעת טענות כלפי הנתבעים).

5. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 5.7.01, פנתה התובעת אל רופא המשפחה שלה, ד"ר גינדין (מסמך 30 לתיעוד הרפואי). ברישום הרפואי מצוין, כי עדיין יש סימן של "צניחת עפעף". עוד מצוין, כי התובעת "חשה חולשה ביד ימין מאז הניתוח". ד"ר גינדין הפנה את התובעת לבירור נוירולוגי.

6. ביום 27.7.01 נבדקה התובעת על ידי פרופ' י' הרישנו, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים באותה עת (מסמך 31 לתיעוד הרפואי). ברישום הרפואי מצוין: "הורנר [היינו, "צניחת עפעף", א.ר.] מימין, חולשה ביד ימין והיפואסטזיה בחלק הפרוקסמלי של הגפה. בבדיקה – חולשה בגפה, ערות יחסית של ההחזרים... כף יד שמאל... ב.מ.פ.". התובעת הופנתה להמשך הבירור ולעריכת בדיקות שונות.

7. בביקור נוסף של התובעת אצל פרופ' הרישנו ביום 11.10.01 מצוין: "לא.עדיין תחושה ירודה באספקט המדיאלי של הזרוע מימין וחולשה בכף יד ימין. כנראה הדבר הוא עקב stretching של הפלקסוס הברכיאלי אך יש לשלול צלע צווארית". התובעת הופנתה לבדיקות נוספות (מסמך 36 לתיעוד הרפואי). על פי רישום זה, פרופ' הרישנו העלה באותה עת, כחמישה חודשים לאחר הניתוח, את הסברה כי המקור לתלונותיה של התובעת בדבר חולשה בגפה הימנית הוא מתיחה ("stretching") של ה"פלקסוס הברכיאלי", או בשם אחר: "מקלעת הזרוע" (מדובר במבנה מסועף של סיבי עצב המתחיל מעמוד השדרה הצווארי, עובר דרך הצוואר ובית השחי ומסתיים בזרוע. כמעט כל עצבי הגפה העליונה מקורם במקלעת הזרוע). אם כן, הסברה שהעלה פרופ' הרישנו באותה עת הייתה שמתיחה של הפלקסוס הברכיאלי, שהתרחשה במהלך הניתוח, היא המקור לתלונותיה של התובעת.