מלח הארץ עתלית בע"מ נ' מכלוף (המנוח) ואח'

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים, עוד בחודש 6/13, תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין בשטח של כ-1.3 דונם שהם חלק ממקרקעין הידועים כחלקה 11 בגוש 10538 שבשכונת חברת המלח בעתלית, ואשר עליהם בנויה דירה בת 6 חד' בשטח של 180 מ"ר (להלן: "הנכס"). 

2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, וזאת על בסיס טענתם כי הוריהם המנוחים (נתבעים 1 ו-2) הינם זכאים להירשם כבעלי זכויות במקרקעין. בהתאם לטענתם זו הגישו הנתבעים תביעה לבית המשפט המחוזי (ת.א. (מחוזי חי') 39983-07-13 (להלן: "ההליך במחוזי") בו ביקשו כי בית המשפט יצהיר על זכות המנוחים בנכס, ולמתן צו המורה על רישום זכותם זו. בהליך במחוזי העלו הנתבעים גם טעה חלופית לפיה זכויותיהם בנכס הינם לכל הפחות זכות בר רשות בלתי הדירה ואף טענו כי מהתנהלות התובעת כלפיהם עולה כי גם לגישתה אין מקום לפנותם ללא תמורה על השקעת המנוחים בשיפוץ הדירה לרבות הגדלתה מ-50 מ"ר כפי שהיתה בעת שקיבלו בה חזקה, עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ל-180 מ"ר, גודלה כיום.

3. בהסכמת הצדדים, נוכח ההליך במחוזי, עוכב הדיון בהליך כאן.

4. ביום 23.2.16 ניתן פסק דינו כל כב' השופט רניאל בהליך במחוזי.

למען השלמת התמונה יצויין כי בהליך במחוזי הוגשה תביעה שכנגד לפינוי וסילוק יד מהנכס וזאת מטעם רשות מקרקעי ישראל, שהיתה נתבעת נוספת שם. התביעה שכנגד הופנה הן כלפי הנתבעים כאן (להלן: "משפחת אמאר") והן כנגד התובעת כאן (להלן: "חברת המלח"), ולפיכך, מטבע הדברים עסק פסק הדין בתביעת משפחת אמאר מצד אחד, ובתביעת הפינוי של רמ"י מצד שני.

5. בפסק דינו (המפורט והמקיף) של כב' השופט רניאל נקבעו הקביעות הבאות שהינן רלבנטיות לענייננו:

באשר לקיום זכויות בעלות או חכירה – טענות משפחת אמאר נדחו, כאמור בסעיף 90 לאחר דיון ממצה בכל הראיות שהובאו: "המסקנה היא, שלא עלה בידי התובעים להוכיח קיומה של עסקה במקרקעין עם פיק"א המקנה להם זכות להירשם כבעלים, חוכרים או חוכרי משנה של המקרקעין..." (סעיף 90 לפסק הדין).

באשר למעמד המנוחים בנכס – "בנסיבות אלו, יש לקבוע כי מעמדם של המנוחים הוא מעמד של בעל רישיון להשתמש במקרקעין....לא הוכח שנקשר חוזה בין חברת המלח למנוחים בנוגע לנכס, והיותם של המנוחים בעלי רישיון להחזיק בנכס נלמד משתיקתה של חברת המלח. לכן מדובר במקרה זה על רשות מכללא...." (סעיפים 96-97 לפסק הדין)

הרשיון להחזיק בנכס הינו הדיר שכן לא הוכח מתן תמורה בעדה, ולפיכך היא ניתנת לביטול, דבר שנעשה בהגשת התביעה כאן על ידי חברת המלח. כדברי כב' השופט רניאל (סעיף 99 לפסק הדין):

"לא הוכחה כל תמורה שניתנה לחברת המלח עבור הרשות לגור בנכס. התובעים עצמם אינם יכולים להעיד על כך. המנוח לא העיד בפני, אבל לא העיד שנתן תמורה לחברת המלח אלא לפיק"א. מכאן, שלא ניתנה לחברת המלח כל תמורה, וענייננו ברישיון הדיר בנכס, אשר בוטל עם הגשת התביעה לפינוי וסילוק יד מיד לאחר מות המנוחה. משך הזמן הרב בו החזיקו המנוחים והתובעים במקרקעין, לא יצר אצל התובעים זכות לרשות בלתי הדירה, אלא כדברי בית המשפט העליון, למתן זמן מספיק לפינוי. מכיוון שאנו נמצאים כשלוש שנים לאחר פטירת המנוחה, בודאי חלף הזמן המירבי שאפשר לתת כאורכה לפינוי הנכס על ידי התובעים. זכויות של בר-רשות אינן ניתנות להורשה (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871 (1996)) וממילא במקרה של רישיון מכללא (רשות גרידא), בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון בכל עת (זלצמן, 27). (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.)