ת"א 21539-03-16 לדו נ' מדינת ישראל

לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית. לטענת הנתבעת, התובעת הגישה לבית הדין לעבודה תביעה באותו עניין נשוא התביעה שבכותרת, תלונות הפיקוח עליה והנזקים שנגרמו לה. בית הדין לעבודה התיר לתובעת לתקן את כתב התביעה כדי שתתאים למסגרת סמכותו העניינית, אך האחרונה לא עשתה כן והעבירה את כתב התביעה לבית משפט השלום. טוענת הנתבעת, שגם בית המשפט השלום ראה קושי בתביעה והתנה את בירור התביעה בתיקונה תוך 10 ימים. לאחר שהתובעת לא תיקנה את כתב התביעה, הורה בית המשפט על מחיקתה, ובכך קמה מניעות להגשת התביעה בדרך של פתיחת הליך חדש כדוגמת זה שבכותרת. לטענת הנתבעת, לתובעת אפשרות לפנות בבקשה לביטול החלטה לפי תקנה 201.

לטענת הנתבעת, יש להורות על סילוק התביעה כיוון שהתובעת עושה ניסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, בכך שהיא מבקשת להנות מיתרון דיוני באמצעות פתיחת הליך חדש. לטענת הנתבעת, התובעת מתחמקת מהנטל שמוטל עליה, ולבטל את ההחלטה על מחיקת התביעה שניתנה ביום 16.2.15 ע"י בית המשפט בהליך הקודם. באותה החלטה, ביהמ"ש הורה על מחיקת התביעה כיוון שלא הוגש כתב תביעה מתוקן. לכן לטענת הנתבעת, התובעת מנועה מפתיחת הליך חדש זה כיוון שמדובר בניסיון לחמוק מהחלטת בית המשפט המתנה את המשך הדיון בהגשת בקשה לתיקון בפרק זמן קצוב. לטענתה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות היות ועילת התביעה נולדה ביום 2.2.09 ואילו התביעה הוגשה ביום 10.3.16, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ואין מקום להחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

טוענת הנתבעת, שלמותב זה אין סמכות עניינית לדון בסעדים למתן פיצוי בגין תלונות שווא, פגיעה במוניטין ובשם הטוב, התנכלות תעסוקתית, דרישה לפיצויי פיטורין מוגברים, עניינם מערכת היחסים שבין עובד למעביד ולכן דינן לידון בבית הדין לעבודה. לטענתה, הפרסומים עליהם מבססת התובעת את תביעתה הנם פרסומים מותרים ולכן לא ניתן לתבוע בעילה נזיקית כאשר המפרסם מוגן מפני תביעה שמסתמכת על עוולות נזקיות בשל התלונות שהוגשו כנגד התובעת.

התובעת בתגובתה עותרת לדחיית טענת הנתבעת לפיה מחיקת התביעה מהווה מעשה בית דין מכוח דוקטרינת מעשה בית דין כיוון שמחיקת כתב התביעה איננה מהווה מעשה בית דין. לטענתה, מדובר בבקשה אבסורדית שתביא לכך שכל מחיקת הליך עקב אי עמידה בהוראות בית המשפט תחשב לדחיית התביעה או כמעשה בית דין. מצב זה יהווה ענישה חריגה ופגיעה בזכות יסוד של גישה לערכאות. לטענתה, לא ניתן לקבל טענה כאילו מרגע שבית המשפט מוחק כתב תביעה נוצרת מניעות שנחשבת כדחיית תביעה וטענה זו נוגדת את רצון המחוקק. לדבריה, לא ידעה שלא הוגש ערעור על ההחלטה להורות על מחיקת התביעה וכן לא ידעה שתביעתה נמחקה. עוד נטען כי העלאת הטענה לפיה היה עליה להגיש בקשה בהתאם לתקנה 201 איננה רלוונטית כיוון שלא מדובר בבקשה בה ניתנה החלטה במעמד צד אחד ולא ניתנה כאשר אין כתב טענות ולכן מדובר על בקשת סרק.

לטענת התובעת, לא חלה בעניינה התיישנות שכן עילת התביעה נולדה ביום 5.5.09. בנוסף נטען כי במהלך ההליך הקודם ( 10/11-02/15) לא חלה התיישנות מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות ובהתאם לקביעת בית הדין לעבודה בה נקבע כי במניין תקופת ההתיישנות, לא תמנה התקופה מיום הגשת כתב התביעה המתוקן לבית הדין האזורי לעבודה ועד למתן החלטה זו. טוענת התובעת, שהנתבעת מנועה מלהעלות טענה לחוסר סמכות עניינית, כיוון שמדובר בטענה שסותרת את טענותיה בהליך הקודם. במסגרת הדיון בבית הדין לעבודה טענה הנתבעת, כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה כיוון שזו תביעה נזיקית שבסמכות בית המשפט השלום ואילו כעת נטען על ידה שמדובר בתביעת לשון הרע ולכן הנה מושתקת מלהעלותה. עוד נטען בעניין כי משהתיק הועבר לבית משפט זה , הכלל הוא שלא יעבירנו עוד ובית משפט זה קונה סמכות לדון ברכיבי כתב התביעה שאינם בסמכותו.

לטענת התובעת, מדובר בפרסומים שלא היו חייבים להיעשות על פי דין והתלונות הוגשו למשטרה ללא הוכחת העובדות. מדובר בתלונות פקטיביות שהוגשו לטענתה, רק מה סיבה שהיא הגיעה לגיל שהגיע הזמן לפרוש ומסרב להצעת פרישה. עוד לטענתה, הנתבעת איננה חוסה תחת ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע כיוון שמדובר בפרסום שנעשה במסגרת יחסי עבודה.

בתשובתה טוענת הנתבעת, לעניין טענת ההתיישנות, שאין למנות את מניין הימים מיום הגשת כתב התביעה המתוקן והחלטת בית הדין בעניין נוגעת רק לטענת ההתיישנות. לטענת ההשתק שהעלתה התובעת בתגובתה לעניין הסמכות העניינית, טוענת הנתבעת, כי דין הטענה להידחות כיוון שבתביעה שבפני בית הדין לעבודה לא הופיעה המילה "לשון הרע" ולכן לא קם השתק.

דיון:

בית המשפט העליון קבע כי זכות הפניה לערכאות הנה זכות חוקתית מוגנת. עוד קבע בית המשפט העליון כי מדובר בזכות בעלת פן מהותי ולא רק פרוצדוראלי ולכן יש לתת לבעל דין את יומו בבית המשפט. ראה לעניין זה רע"א 8864/99 ליאת אלנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תק-על 2000, שם נאמר כי: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון".

בהתאם לפסיקה , בקשה לסילוק על הסף, תתקבל רק במקרים חריגים ומיוחדים:

"הסנקציה של מחיקה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמשון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו מ(2), 668, 271).

עוד נקבע כי, בית המשפט יורה על מחיקת התובענה על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' מא' (1), 577, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה מו' (1), 470, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', מה (4), 18).

בהתאם לפסיקה המפורטת לעיל, זכות הפניה לערכאות הנה זכות מהותית חוקתית בה ניתן יהיה לפגוע רק כאשר ברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד לו הוא עותר.

מעיון בטיעוני הצדדים עולה כי יש לבחון את הטענות ולעיין בראיות בטרם הכרעה. שוכנעתי כי לא ניתן לקבוע בשלב התחלתי זה כי המשיבה לא תוכל לקבל את הסעד שביקשה, לפיכך, לאחר עיון במכלול הטיעונים שוכנעתי כי אין מקום להורות על סילוק התביעה כעת.

לעניין הסמכות העניינית בהתאם לקביעת בית הדין לעבודה, לפיה תביעת המשיבה כולה איננה נכנסת בשעריו של בית הדין , הרי שמכך עולה הסמכות העניינית לדון בתביעה. כן נידחת הטענה לחוסר סמכות מכוח סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט[נוסח משולב], התמ"ד-1984 שכן מדובר בתיק שהועבר לבית משפט זה מבית הדין לעבודה ולכן מתקיים הכלל לפיו לא יעבירנו עוד.

אין צו להוצאת.