ת"א 21481-10-12

1.פסק דין בתביעה לסילוק יד. התובעים והנתבעים 1 ו – 2 [להלן: "הנתבעים"], מחזיקים בנחלות סמוכות במושב צפרירים. אין חולקין, שלתובעים זכויות רלוונטיות בחלקה 50; ולנתבעים זכויות בחלקה המכונה 'בית מקצועי 49'.

2.מוקד המחלוקת – קטע מוגבל בהיקפו בו מצויים מחסן ומסלעה, הסמוכים לחלקה 50 - ראה בפרט בסעיפים 6 ו- 11 של כתב התביעה.

3.ביום 21.8.2013 מינה בית המשפט מודד מטעמו, מר נתן בן חיים, שהגיש לבית המשפט את חוות דעתו (ובהמשך הוגשו אף, בשני שלבים, גם תשובות לשאלות הבהרה שנשלחו בעקבות חוות הדעת). תמצית מסקנותיו של מר בן חיים בסעיף 6.4 לחוות דעתו ולפיהן: "כל חזקה ו/או שימוש מעבר לגבולות הבית מס' 49 שמבצעים הנתבעים מהווה פלישה לשטח אחר אפילו אם לא הוכיחו התובעים גבולות נחלתם, כאשר בעניין נחלת התובעים קיימת סתירה בקביעת גבולותיו בין שתי התוכניות המופקדות, אך בשתיהן נקבעים גבולות זהים לבית המקצועי מס' 49 שמוחזק ע"י הנתבעים..." - סעיף 5 המסכם את חוות דעתו, מצדד בעמדת התובעים.

4.בהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים כדי הסכמה דיונית ולפיה יצטמצם ההליך לחקירת המומחה וסיכומים על בסיס חוות דעתו וחקירתו.

המודד, מר נתן בן חיים, התייצב, אכן, בבית המשפט, נחקר, וכמפורט בהרחבה להלן, מן הצד האחד, לימדה חקירתו על בעיה בהתנהלותו, אך מן הצד האחר, עד למועד בו נערך הדיון, חל שינוי מהותי בתמונת המצב, ובין היתר, היה בכך גם כדי לבסס את חוות הדעת, על הבעייתיות שהייתה גלומה בה בתחילה. ומן הכלל אל הפרט.

5.אין חולקין שהתוכנית התקפה המקורית, מקורה בשנת 1958 (תכנית מספר י"ג/105). למרבה הצער, לא ידע המומחה למצוא תכנית זאת, ואף לא זכר הוא איפה הניחה, למרות שנמסרה היא לידיו [ראה עמוד 13 משורה 1 לפרוטוקול]. עם זאת, דומה, מעמדות שני הצדדים עולה, שסבורים כולם, שהיא כבר אינה רלוונטית.

6.במעלה הדרך, למד בית המשפט, על התנהלות בעייתית לפיה ראה המודד בתכנית מתאר מקומית שהוגשה אך טרם אושרה (וכנראה במועד הרלוונטי לחוות הדעת אפילו לא הופקדה), כבסיס לחוות דעתו [מי/837/א]. יתר על כן, למדנו עוד במפורש מדברים עליהם חזר מר בן חיים פעם אחר פעם, שידע הוא לקבוע רק את גבולות חלקה 49, זיהה במקום פלישה כפי שאכן טענו התובעים, ומכאן הסיק, ובנסיבות העניין מקבל אני לחלוטין שהדבר הגיוני, שמקור הפלישה בבעלי הזכויות בחלקה 49, הם הנתבעים: "אני לקחתי חמישים מתכנית בניין עיר שמכינים אותה..." [עמוד 21 שורה 11 לפרוטוקול]. עמדת הנתבעים והתנגדותם לתביעה, ממילא גם מגלמת בחובה אישור, שהם אלה שעושים במקום. בהמשך הבהיר מר בן חיים שאכן הסתמך רק על תכנית שהוכנה לאישור: "... מי/837/א למושב צפרירים, אושרה בתנאים בישיבת הוועדה מחוזית מיום 8.5.2014 אך עדיין לא קיבלה תוקף סטטוטורי, כלומר היא מתקדמת יותר מהר ממה שאני חשבתי" [עמוד 22 שורה 1 עד 3 לפרוטוקול]. בנקודה זו קובע אני, כי, מן הצד האחד, גם ההגנה לא חלקה על כך שעל פי התכנית האמורה יש אחיזה לטענת התובעים, אולם, מן הצד האחר, הדגישה ההגנה, וחזרה והדגישה, ולטעמי בצדק, שתכנית שטרם אושרה אינה עשויה להוות בסיס לכל חוות דעת.

7.ואולם, מתברר, שכשלשה שבועות לפני מועד ההוכחות אושרה התכנית, גם אם בתנאים, וככל הנראה לא נותרו אלא השלבים האחרונים למתן תוקף סטטוטורי לתכנית זאת. על פי ת/1 מיום 9.2.2015: "יש לציין שתכנית מפורטת מי/837/א למושב צפרירים אושרה בתנאים בישיבת הוועדה המחוזית מיום 08.05.2014 אך עדיין לא קיבלה תוקף סטטוטורי" בתוך כך יצוין גם ת/2, וככל הנראה, לתכנית זו לא הוגשו התנגדויות שהן רלוונטיות להליך. מכל מקום, לא נטען, שהתנגדות רלוונטית ממתינה להכרעה. מן המקובץ עולה, שגם אם הוכנה חוות הדעת על בסיס תכנית שטרם אושרה, הרי, בהינתן, שיסתיים סטטוטורית הליך אישור התכנית, ומצב הדברים, קרוב מאד לנקודה זו, מכשירה התכנית בדיעבד את מסקנות חוות הדעת.

8.כללו של דיון במסקנת בית המשפט, שיש להורות על סילוק יד כמפורט בכתב התביעה, אך זאת, רק בהתמלא שני התנאים המשלימים הנדרשים, כדלהלן: ראשית, שתקבל התכנית תוקף סטטוטורי, ושנית, שיינתן אישור שבכל הקשור לחלקות שבמחלוקת, התכנית שלבסוף אושרה זהה לתכנית עליה התבסס המודד בן חיים בחוות דעתו.