ת"א 21457-09-14 להב ואח' נ' בסתוני

1.לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה ו/או קיומו של מעשה בית דין ו/או התיישנות ו/או שיהוי ניכר.

2.בכתב התביעה נטען כי המבקש שהינו עורך דין במקצועו, ייצג את משיב מס' 1 בהליך פלילי לפני "למעלה מ-15 שנה", ובתמורה הפקידו בידיו המשיב מס' 1 ואביו המשיב מס' 2, המחאות דחויות כבטחון, על סך 20,000 ₪, להבטחת פירעון התמורה הנ"ל על ידם במזומן.

3.לטענת המשיבים, הם שילמו למבקש את התמורה הנ"ל במזומן, אולם המבקש לא החזיר להם את ההמחאות, וחלף זאת, הוא הגישן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

4.על כן הגישו המשיבים את התביעה העומדת בבסיס בקשה זו, שבה טענו כי המבקש פעל כלפיהם בתרמית, וגזל מהם כספים שלא כדין, ומשכך, הם עתרו למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי אין הם חייבים כספים למבקש, ולחייב את המבקש לפצותם בסכום של 300,000 ₪ בגין הכספים שנגבו על ידו שלא כדין כטענתם, במסגרת הליכי הוצל"פ.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מהנימוקים שלהלן:

אף אחד מהצדדים לא נקב במועד המדויק שבו החל המבקש לייצג את המשיב (לפני למעלה מ-15 שנה כטענת המשיבים, בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים כטענת המבקש), אולם ממסמכים שצורפו לבקשה ו/או לתגובה ומטיעוני הצדדים עולה כי המבקש פתח בשני תיקי הוצאה לפועל לשם גביית ההמחאות הנ"ל, הראשון בשנת 1995 והשני בשנת 2001, וכי המשיב מס' 1 פעל במסגרת תיקי הוצל"פ הנ"ל על ידי הגשת התנגדויות, בקשה לביטול הליכים, בקשה בטענת פרעתי ועוד.

יוצא אפוא שהמשיבים ידעו על קיום מעשה "התרמית" המיוחס למבקש, לכל המאוחר בשנים 1995 ו/או 2001, וזהו המועד שבו נוצרה עילת תביעתם, ומשכך התביעה דנן המוגשת שנים רבות לאחר המועד הקובע הנ"ל, התיישנה זה מכבר.

6.טענת המשיבים כי המדובר בסעד הצהרתי שאינו מתיישן, אין בה ממש. כך גם טענתם שלפיה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו מומשו זכויות החייב בלשכת הוצל"פ (שהוא מועד קרות הנזק לטענתם), אף היא טענה שאין בה ממש.

7.בנוסף, מהמסמכים שהוגשו ו/או מטיעוני הצדדים עולה כי טענות המשיבים באשר למעשה התרמית המיוחס למבקש, וכפועל יוצא מכך, טענותיהם כי אינם חייבים דבר למבקש, נידונו והוכרעו במסגרת הליכי הוצל"פ השונים שננקטו נגדם, לרבות במסגרת בקשות להתנגדות ו/או בטענת פרעתי שהוגשו על ידם ונדחו.