ת"א 21421-11-12 עזרה ובצרון חברה לשכון בע"מ נ' אילן פנחס קירשנבאום

התובעת הגישה לביצוע שטר חוב שנחתם על ידי הנתבע ונמסר לתובעת במסגרת הלוואה שהעניקה התובעת לדיירי הבניין בו מתגורר הנתבע לצורך שיפוץ הבניין. ההלוואה שניתנה עמדה על 27,000 ₪, בעוד לפי טענת התובעת שילם הנתבע רק 23,890 ₪ מתוכה ונותר חייב 3,110 ₪. על סכום זה הגישה התובעת את שטר החוב (שסכומו עמד על 27,000 ₪).

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר. הנתבע מלא כרימון בטענות כנגד התובעת כאשר ברקע וכמניע להעלאת חלק מהטענות כנגד התובעת, מצוי סכסוך ממושך של הנתבע עם נציגות הבית המשותף. הנתבע טען שורה ארוכה של טענות הגנה (כגון: שתיק ההוצל"פ נפתח על בסיס תצהיר שקרי בדבר המצאת האזהרה לידי הנתבע, כי התובעת לא ערכה את בקשת הביצוע כדין, כי התובעת העבירה כספי הלוואה לא מנוצלים חזרה לוועד הבית ובהם כ-3,400 ₪ מכספיו וזאת במקום להחזירם לידי הדיירים ובכך הפרה את החוזה וגם יצרה לנתבע עילה לביטול החוזה בשל טעות והטעיה, כי עומדת לנתבע טענות קיזוז בסכום של 50,000 ₪ בשל לשון הרע שגרמה התובעת לנתבע בעצם פתיחת תיק ההוצל"פ והטלת עיקולים על חשבונו, רכבו וחסכונותיו וזאת בהתבסס על תצהיר מסירה כוזב, בסכום של 5,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו וכן בסכום של 464 ₪ בגין הפרת חוזה הפיקוח).

לאחר שהתנגדות הנתבע כנגד ביצוע השטר התקבלה, התביעה הייתה אמורה להידון בסדר דין מהיר וזאת בשל סכומה. דא עקא, עד מהרה הסתבר כי התובע מנהל את התיק בצורה חסרת פרופורציה לחלוטין ביחס לסכומו ואם יורשה לומר בצורה כמעט "אובססיבית", ככל הנראה על רקע משקעים מן העבר והווה עקב הסכסוך שלו עם הנציגות וחלק מדיירי הבניין כמו גם עקב טענותיו הקשות כנגד התובעת והתנהלותה. הנתבע הגיש כתבי טענות ותצהירים ארוכים והרבה בהגשת בקשות, חלקן ארוכות יתר על המידה ומסורבלות (יעידו על כך החלטות שניתנו בתיק וכן העובדה שתיק הנייר כולל לא פחות ולא יותר מ-269 מסמכים!). בעקבות כך, נאלצתי להורות על העברת התביעה לפסים רגילים.

בהחלטה שניתנה ביום 27.4.14, התיק נקבע להוכחות ליום 9.2.15. ביום 22.1.15 ולאחר שככל הנראה קצה נפשה של התובעת מהתנהלות הנתבע בתיק והיא הגיעה למסקנה כי אין זה כלכלי עבורה להמשיך בניהולו, הגישה התובעת בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. התובעת ציינה כי פנתה אל הנתבע כדי להגיע להסכמות ואף הציעה לו הצעת פשרה, אולם ללא הועיל. בנסיבות, פנתה אל הנתבע בבקשה לקבלת הסכמתו למחיקת התביעה ללא צו להוצאות, אולם לא קיבלה תשובה. התובעת עותרת למחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

הנתבע מנגד מתנגד לבקשה. לטענתו, הוא מוכן להמשיך בהליך ולהוכיח את צדקתו, לאחר שהשקיע מאות שעות עבודה בתיק זה ולאחר שנפגע קשות מהתנהלות התובעת. אם בית המשפט ייעתר לבקשה, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולא למחוק אותה וכן יש לפסוק לו את הוצאותיו, אשר פורטו בתגובתו. התובעת בתשובה לכך מציינת כי היא מסכימה שהתביעה תידחה וכי זאת הייתה כוונתה מלכתחילה. מאחר ופנייתה לדחיית התביעה נעשית שלא מתוך הכרה בטענות הנתבע, אלא מתוך שיקולים כלכליים גרידא ועל רקע התנהלות הנתבע במהלך חיי התיק, טוענת התובעת כי אין לפסוק לחובתה הוצאות כלשהן.

על רקע בקשת התובעת לדחות את התביעה, אני סבור כי יש לקבלה, גם אם הנתבע מתנגד לה ומעוניין להמשיך בהליך. בית המשפט לא יקיים דיון בתביעה על אפו ועל חמתו של תובע שמבקש שתביעתו תידחה.

לעניין ההוצאות, גם אם פניית התובעת לדחיית התביעה נעשתה בשל חוסר כדאיות כלכלית להמשך ניהול התיק ולא מתוך הכרה בטענות הנתבע, בנסיבות, שבהן התובעת מבקשת שתביעתה תידחה עוד בטרם השלמת בירורה והכרעה בה לגופה, יש לפסוק לנתבע את הוצאותיו, שכן במצב שכזה, דה פקטו וגם דה יורה, יש לראות בנתבע כמי שזכה בדינו.

מנגד, פסיקת ההוצאות צריכה להיות ריאלית, סבירה ומותאמת לנסיבות העניין (כגון - ההיקף הכספי של התיק, הזמן הסביר שהיה דרוש לניהולו, התנהלות הצדדים וכו'). אם בעל דין מחליט להקדיש מאות שעות עבודה לתיק מסוים, מקום שמבחינה אובייקטיבית די היה בהקדשת כעשר שעות עבודה או אם בעל דין מחליט לנהל את התיק באופן שמייצר לו שעות עבודה רבות מעבר לנדרש (עקב הגשת בקשות ארוכות יתר על המידה או בקשות סרק, המנוסחות בצורה מסורבלת לעיתים וכו'), עובדה זו לא יכולה לפעול לרעת הצד שכנגד בעת שקילת ההוצאות.

לאחר ששקלתי, אפוא, את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין שיעור ההוצאות שיש לפסוק לנתבע ובהם כי בסופו של דבר מדובר בתביעה כספית בסך של כ-3,000 ₪ בלבד נכון למועד הגשתה וכי לצורך ניהול התיק לא היה כל הכרח מבחינה אובייקטיבית להקדיש מאות שעות עבודה ולא היקף שעות שמתקרב לכך, אלא די היה בכעשר שעות עבודה לערך, החלטתי לפסוק לנתבע הוצאות המפורט להלן.