ת"א 21413-05-15 חלאק נ' אבו חרשיק ואח'

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע הליך פינוי בתיק הוצאה לפועל מס' 03-08774-14-2 בהתאם לפסק דין שניתן ביום 14.2.2012 בת.א 6947/07 איובי נ' אלחלאק (להלן: פסק הדין), לפיו על המבקש לפנות את חנות מס' 16 הנמצאת בשוק אלקטנין (להלן: החנות).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות ולכן על המבקש לפנות את החנות לאלתר.

ברקע ההליך, הליך קודם בין המבקש ובין המשיב 1 במסגרתו נקבע בפסק הדין, כי על המבקש לפנות את החנות. פסק הדין הפך לחלוט לפני שנתיים (עמ' 13 שו' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15)

אין מחלוקת כי החנות שייכת למשיב 2, הווקף המוסלמי. המחלוקת בין הצדדים בהליך הקודם נגעה לזכויות ההחזקה בחנות, ובפסק הדין נקבע כי זכויותיו של המשיב 1 גוברות ולכן על המבקש לפנות את החנות.

המשיב 2, לא היה צד להליך הקודם.

בית המשפט ציין בפסק הדין כי מעדויות הצדדים עלה כי המשיב 2 הזהיר את המשיב 1 כי אם לא ישלם את דמי השכירות הוא ידרוש את פינויו (סעיף 35 לפסק הדין). לא הוצגו לפניי ראיות בקשר לתביעות או דרישות של המשיב 2 כנגד המשיב 1, מאז פסק הדין ועד היום.

ביום 26.5.2015, הודיע המשיב 2, באמצעות עורך דינו, עורך הדין, אבו טועמה, לבית המשפט, כי המשיב 1 אינו בבחינת דייר מוגן וכי הוא איבד את זכויותיו בנכס אם בכלל בין היתר בשל אי תשלום דמי השכירות במשך שנים וכי הוא שומר לעצמו את הזכות לפעול בכל דרך שהיא נגד המשיב מס 1. לצד הודעה זו, צויין באותה ההודעה כי "למבקש אין כל מעמד בנכס נשוא הבקשה לא כשוכר מהווקף ולא כבר רשות או בכל צורה משפטית אחרת".

במסגרת כתב התביעה, עותר המבקש לצו קבוע המונע את הפינוי, כמו כן הוא עותר לפסק דין הצהרתי כלפי המשיב 2 בו ייקבע כי נחתם הסכם שכירות בינו ובין המשיב 2 בקשר לחנות וכי הוא המחזיק החוקי בנכס. על פי הטענה, הסכם השכירות בין המשיב 1 והמשיב 2 בוטל ביום 29.5.2010 (המבקש מפנה לנספח 10 לכתב התביעה), ולאחר מתן פסק הדין, המבקש פנה למשיב 2 בבקשה לשכור את החנות והמשיב 2 הסכים עקרונית ובעל פה, להשכיר לו את החנות.

ככל שטענת המבקש מתבססת על טענות הנוגעות לביטול השכירות בין המשיב 1 ובין המשיב 2, עוד בשנת 2010, אין ספק כי העלאת הטענות בשלב זה לאחר מתן פסק הדין כאשר הסוגייה הייתה ידועה לצדדים כבר אז (ראו סעיף 35 לפסק הדין), ולאחר יותר משנתיים מיום שפסק הדין הפך לחלוט, מהווה שיהוי ניכר המצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה לסעד הזמני.

באשר לטענה כי המבקש נמצא בנכס באישור המשיב 2 ועל פי הסכם עימו, הרי שלנוכח עמדת המשיב 2 כפי שהוצגה לעיל לפיה , "למבקש אין כל מעמד בנכס נשוא בקשה לא כשוכר מהווקף ולא כבר רשות או בכל צורה משפטית אחרת" הסיכויים לקבלת טענות המבקש אינם ברורים. אמנם בדיון שהתקיים ביום 3.6.2015, הופיע אדם בשם חוסאם קלותי, שהציג את עצמו כנציג המשיב 2, וציין כי הם מסכימים לכך שהמבקש יישאר בחנות (עמ' 10 שו' 7), אך לא ברור כלל כיצד תיאור זה מתיישב עם הודעתו הנ"ל של עו"ד אבו טועמה. במהלך הדיון התברר כי תפקידו של מר קלותי במשיב 2 הוא "כתבן", וכי על אף שלא הכחיש את דבר הגשת ההודעה שהוגשה לבית המשפט באמצעות עו"ד אבו טומעה, טען כי נשלח להציג עמדה שונה בדיון . בנסיבות אלו, עולות תהיות רבות לגבי מהימנות דבריו ומניעיו.

זאת ועוד, טענות המבקש בקשר להסכם שכירות שנכרת בעל פה, כפי שהוא טוען בכתב התביעה, לא הוכחו כלל ועיקר. מר קלותי העיד כי הוא אינו מאשר כי קיים הסכם שכירות בין המבקש ובין המשיב 2 (עמ' 12 שו' 23) כל שהוא אישר, וגם עניין זה מוטל בספק, כי המשיב 2 התיר למבקש להישאר בחנות. בכל הנוגע להיתר הנטען, לא ברור כלל כי המשיב 2 רשאי להתיר למבקש לשהות בחנות. אמנם המשיב 2 ציין בהודעתו וכך גם מר קלותי, כי המבקש 1 אינו דייר מוגן ואולם המשיב 1 מכחיש טענה זו והיא תתברר במסגרת התיק העיקרי. בנסיבות אלו, ההיתר שניתן על ידי המשיב 2 למבקש, ככל שניתן, אינו אלא פינויו של המשיב 1, מבלי לנהל הליך משפטי ובלי לבחון את טענותיו של המשיב 1.

ואחרי שאמרתי כל אלה, ולמרות התהיות הרבות שעולות מהתנהלות המבקש והמשיב 2, במצב הדברים הרגיל, בתביעות הנוגעות לפינוי נכס, מאזן הנוחות נוטה בדרך כלל לטובת זה הנמצא בנכס. ברי ודבר אינו צריך ראיה, כי הפינוי פוגע יותר במי שנמצא בנכס. במיוחד כאשר מדובר בתקופה ארוכה כמו זו שנמצא המבקש.

אף על פי כן, ולמרות הכל, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן דין הבקשה להידחות, וכל כך למה?