ת"א 21339-04-12 עירית ירושלים נ' קשישיאן

לפניי בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת הנתבעת ובתשובה לתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של הבקשה בתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף נתבע נוסף, הוא בנה של הנתבעת המקורית ("הבן"). זאת, לאחר שהתברר לתובעת – כך לטענתה – כי הבן הוא שמחזיק בנכס ולפיכך חב יחד עם הנתבעת בחוב הארנונה. אכן נראה כי הבן הוא בגדר מי שנוכחותו, לכתחילה, דרושה בהליך וכי קיים היה, לכתחילה, אינטרס לבירור המחלוקת בהליך אחד. עם זאת אין זה השיקול היחיד שיש לשקול. בבקשה מעין זו יש לשקול גם את האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול יעיל של מערכת המשפט (רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, בפסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (21.2.2010)). בהקשר זה יש לשקול את המועד שבו הוגשה הבקשה, את השלב הדיוני בו מצויים ההליכים ואת הטעם שביסוד השיהוי שבהגשת הבקשה. כאשר מדובר בשיהוי בלתי מוצדק שעלול להכביד על הליכי הבירור עשוי בית המשפט לדחות את הבקשה (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד בפסקה 6 להחלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (25.7.2007), רע"א 10176/09 אוטוורקס בע"מ נ' סוכנויות אפק רקורד בע"מ, בפסקה 4 להחלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (7.3.2010)).

בענייננו מתמשכים ההליכים מזה שלוש שנים. התובעת שנקטה חוסר מעש לתקופות בלתי מבוטלות תרמה בהתנהלותה להתמשכות ההליכים (למשל באי נקיטת פעולה כלשהי למשך למעלה מתשעה חודשים בעקבות הדיון מיום 29.9.13 וגם זמן מה לאחר שהתובענה הועברה לטיפול מותב זה ביום 30.5.14). התובעת לא נתנה הסבר של ממש להגשת הבקשה באיחור כה רב. הטענה כי ביקשה לערוך חקירה בשל גילהּ של הנתבעת שעורר את חשדהּ כי היא אינה המחזיקה בנכס איננה מספקת. התובעת יכולה הייתה לדעת ענין זה על נקלה כבר מראשית הדרך. בתשובתה לתשובה הוסיפה התובעת וטענה כי לאור עובדות שעוררו את חשדה החליטה לקיים חקירה. גם טענה סתמית זו – שלא פורטה, שלא נתמכה בתצהיר, ושהתובעת אף לא טרחה לציין את המועד שבו החליטה לערוך חקירה בעניין – אין בה כדי לספק הסבר מניח את הדעת לשיהוי שדבק בהתנהלותה. לכך יש להוסיף את השלב הדיוני אליו הגיעו ההליכים. אלה מתמשכים, כאמור, מזה שלוש שנים. הצדדים השלימו את הגשת ראיותיהם. בעקבות ישיבת קדם המשפט האחרונה, מיום 8.12.14, נעשה בין הצדדים הסדר דיוני לפיו ניתן פסק דין חלקי בקשר עם חוב הארנונה בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (ראו החלטה מיום 22.1.15, ופסק דין חלקי מיום 26.1.15). כן הוסכם שבכל האמור בחוב בתקופה שקדמה לכך, שלגביו הועלתה טענת התיישנות, יינתן פסק הדין על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות של הצדדים (ראו פרוטוקול הדיון, וכן ההחלטה מיום 22.1.15). התובעת לא הגישה סיכומיה במועד שנקבע ואף לא במסגרת המועד שצוין בהחלטה לאחר מכן (החלטה מיום 8.3.15). חלף זאת, ולאחר שחלפו המועדים האמורים, הגישה את בקשתה לתיקון כתב התביעה. לבקשה לא צורף כתב תביעה מתוקן. עם זאת מהאמור בבקשה עולה כי טענת התובעת היא שהבן, שצירופו מתבקש, החזיק בנכס הן בתקופה שלגביה מועלית טענת התיישנות הן בתקופה שלגביה ניתן כבר פסק דין חלקי. צירופו של הבן עתה – כאשר ההליכים על סף סיום – עלול להחזיר את הליכי הבירור לראשית הדרך ולהצריך את ניהול ההליכים מראשיתם. נוכח תגובת הנתבעת נראה כי הצירוף יחייב בירור עובדתי. הוא עלול להביא להכבדה משמעותית על ניהול הדיון, תוך הארכתו וסרבולו. הוא עלול להביא לדיון מחדש ביחס לחוב שלגביו כבר ניתנה הכרעה בגדרי פסק הדין החלקי. ממילא מתבקשת המסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

בנסיבות העניין אף אין בידי לקבל את טענת התובעת כי דחיית הבקשה תסב לה נזק. הטענה הועלתה בעלמא, על דרך הסתם וללא כל פירוט. לא ברור כלל מהו הנזק הנטען. ממילא לא ניתן לקבוע כי הוא עולה על הסרבול וההכבדה שייגרמו להליכים דנן. ככל שכוונת התובעת היא לטענת התיישנות שאפשר ותועלה על ידי הבן, הרי שממילא אין בהחלטה, לכאן או לכאן, כדי לשנות (וראו, למשל, תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

משכך, וחרף הגישה הליבראלית הנוהגת בדרך כלל בכל האמור בתיקון כתבי טענות, בנסיבות העניין יש להורות על דחיית הבקשה.

התובעת תוכל להגיש את סיכומיה באשר לחוב הארנונה בתקופה שביחס אליה הועלתה טענת התיישנות (בהיקף שהוסכם) עד ליום 10.5.15. ככל שהתובעת לא תגיש סיכומיה במועד האמור, אניח כי התובעת אינה מבקשת להמשיך לברר את יתרת התביעה נגד הנתבעת לבדה ובגדרי הליך זה ואורה על מחיקת יתרת התביעה, המתייחסת לתקופה האמורה. יוגשו הסיכומים כאמור, תגיש הנתבעת את סיכומיה (בהיקף שהוסכם) עד ליום 10.6.15.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בקשר עם הבקשה בסך 2,000 ₪.

המזכירות תמציא באמצעות הפקס. 

עיונים: 11.5.15, 11.6.15.