ת"א 21236-11-15 ר' נ' ר' ואח'

התובעת הגישה תובענה להכרה בפסק חוץ ובמקביל הגישה בקשה לצו ביניים האוסר על הרחקתה ועל הרחקת בתה מישראל, עד להכרעה בתובענה.

על פי הנטען בבקשה, הגישה התובעת, בטעות, עתירה מנהלית לבית משפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 40842-06-15) כנגד החלטת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים שלא לאשר את שהייתה בישראל. העתירה נמחקה, והצו הארעי שהוצא במסגרתה נותר על כנו עד 18.11.15 לצורך התארגנות ליציאה מישראל או לשם היערכות להגשת הליך משפטי אחר. כאמור, ההליך האחר אותו בחרה עתה התובעת לנקוט הוא הליך של תובענה להכרה בפסק חוץ ובגדרו הגישה את הבקשה שלפנינו.

מתגובת נתבע 3 מתברר, כי העותרת היא בעלת דרכון רוסי, שנכנסה לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים, בשנת 2009. עימה נכנסה גם בתה הקטינה, ילידת 2004. נתבעת 2 היא אמה של התובעת, והיא נכנסה לישראל באשרת תייר עוד בשנת 2000.

בדצמבר 2009 הגישה התובעת בקשה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות על יסוד הטענה שאביה הוא זכאי שבות. נתבע 3 הורה לתובעת להמציא פסק דין הצהרתי בעניין האבהות הנטענת, והתובעת זנחה את הבקשה האמורה.

באוגוסט 2010 פנתה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בבקשה למתן פסק דין הצהרתי להכרה באבהות. ההליך נמשך מספר שנים. במהלכו ניתן צו לבדיקת רקמות אך זו לא נערכה. ככל שידוע לנתבע 3, לא ניתן פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעת היא אכן בתו של האב ולא נערכה בדיקת רקמות שעשויה הייתה לתמוך בטענתה זו. עוד מוסיף נתבע 3 בתגובתו, כי במסגרת הבקשה לקבלת פסק דין הצהרתי הובהר על ידי ב"כ התובעת דאז כי לא פנתה בהליך של אישור פסק דין חוץ לשם קבלת פסק דין הצהרתי על האבהות הנטענת, לנוכח האמור בפסק הדין בבג"ץ 8678/09 קופרמן נ' שר הפנים, ממנו עולה כי הדרך לעשות זאת היא באמצעות בדיקת רקמות.

ביני לביני, במהלך שנת 2012 פנה אזרח ישראלי, מיכאל וסרמן שמו, בבקשה לקבלת אשרה עבור התובעת, מכוח חיים משותפים איתה. הבקשה סורבה בינואר 2013 והתובעת נדרשה לעזוב את הארץ לאלתר, ביחד עם בתה. התובעת לא השלימה עם ההחלטה, פנתה בהליך של השגה ומשנדחתה ההשגה, הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 49765-07-13). במהלך הדיון שהתקיים בינואר 2014 הוסכם על הצדדים כי העתירה תימחק ותינתן החלטה חדשה בבקשה להכיר בתובעת ובבן זוגה הנ"ל כבני זוג. לאחר שהמציאו התובעת ובן הזוג את המסמכים הנדרשים והתקיים ריאיון, נתקבלה במשרדי נתבע 3 הודעה מטעם בן הזוג הישראלי כי הקשר בינו לבין התובעת הסתיים. משכך סורבה הבקשה למתן מעמד ובמרץ 2014 נדרשה התובעת לעזוב את ישראל.

חרף ההחלטה האמורה, במאי 2014 הגישה התובעת בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, עבורה ועבור בתה. הבקשה נדחתה, ערר שהוגש על החלטה זו לבית הדין לעררים נדחה אף הוא, ועתירה שהוגשה בעקבות ההחלטה האמורה (עת"מ 40842-06-15) נמחקה ב- 18.10.15, על יסוד הודעת ב"כ התובעת באותה עתירה. כאמור, הצו הארעי שהוצא במסגרתה נותר על כנו עד 18.11.15, על מנת לאפשר לתובעת להתארגן או לנקוט הליך משפטי אחר.

והנה, ב- 9.11.15 הגישה התובעת תביעה להכרה בפסק חוץ ולצידה הבקשה שלפניי, לפיה הצו הארעי האמור יוותר על כנו עד למיצוי ההליכים לקבלת אזרחות לתובעת ולבתה מכוח חוק השבות.

דין הבקשה להידחות.