עירית ירושלים נ' ב.א. ואח'

הנתבעים 3-4, בני זוג לשעבר, הם בעלי שליטה בנתבעות 1-2, שהן חברות פרטיות: הנתבעת 3 היא בעלת השליטה הרשומה בנתבעת 1 (להלן - '****)' ואילו הנתבע 4 הוא בעל השליטה הרשום בנתבעת 2 (להלן - '**** ').

הנתבעים הפעילו באמצעות **** ו**** מכוני כושר בתחום שיפוטה של התובעת: **** החזיקה בנכס מס' ****, הרשום בחשבון מס' ****, המצוי ברחוב *** ירושלים, ואילו **** החזיקה בנכס מס' ******, הרשום בחשבון מס' ****, המצוי ברחוב **** ירושלים.

לטענת התובעת הותירה **** חובות ארנונה בסך 620,673.65 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.3.2009, ואילו **** הותירה אחריה חובות ארנונה בסך 1,164,225.28 ₪ בגין תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.7.2011.

סכום חובן המצטבר של **** ו**** עומד על סך של 1,784,898.93 ₪, נכון ליום 28.1.2015.

תחילה הוגשה התביעה כנגד **** בלבד בגין חוב שנוצר בגין חלק מתקופת ההחזקה שפורטה לעיל. לאחר שנמסר כתב התביעה, התעורר חשש אצל התובעת שהמדובר בחברה שאינה פעילה. מחקירה כלכלית שנערכה מטעמה למדה התובעת על זיקה בין **** ל**** , וביקשה לתקן את כתב התביעה כמפורט לעיל.

**** הפסיקה את פעילותה בשנת 2005, ואילו **** חדלה מלפעול בשנת 2011. פסקי הדין ניתנו כנגד נתבעות אלה בהעדר הגנה.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4 (להלן - 'הנתבעים') באופן אישי הוגשה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, תוך שהתובעת הפנתה בכתב התביעה המתוקן לחלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובעת כי –