ת"א 21080-03-11 א.פ. פורמיקה סנטר (1998) בע"מ נ' מאוחד ואח'

בפני בקשה שהגישה התובעת לתיקון טעות סופר בפסק הדין שניתן בתיק דנן ביום 28.10.16.

התובעת מבקשת לתקן את פסק הדין, כך שהסכום הפסוק יהיה נכון ליום הגשת התביעה (8.3.11) ואליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע 2 מתנגד לבקשה בשל שני טעמים: האחד - בהיותה מנוגדת לעיקרון "גמר מלאכת השופט" ומקומה בהליך ערעור על פסק הדין ; השני - התובעת לא עתרה לתוספת הפרשי ריבית והצמדה במסגרת כתב התביעה ומשכך, כלל הוא כי תובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו.

התובעת טוענת בתשובתה, בין היתר, כי אין חובה לדרוש באופן מפורש הפרשי הצמדה וריבית ולא הוכח כי המקרה דנן הינו אחד מהמקרים החריגים שיש לשלול בהם מתובע את הזכות לקבל הפרשי ריבית והצמדה, שכן התביעה הוגשה בתוך חודש לאחר היוולד העילה ובכך היא פעלה מידית על מנת לקבל את הכספים המגיעים לה מהנתבע 2.

אחר עיון בטענות הצדדים, אני מחליטה להיעתר לבקשה ולהלן טעמיי לכך .

סמכותו של בית המשפט לתקן טעות בפסק דין נקבעה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, כלהלן: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה; לענין זה, "טעות" – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

אכן, הוספתם של הפרשי הצמדה וריבית הוכרה זה מכבר כתיקון, שביהמ"ש רשאי לעשותו בגדרו של סעיף 81 לחוק הנ"ל. בעניין זה נקבע לא אחת, כי סעיף זה נועד לאפשר לביהמ"ש לבטא בצורה מתוקנת את הדברים שהתכוון אליהם מלכתחילה, אולם לא עשה כך עקב השמטה טכנית בהיסח הדעת. כלומר, מדובר במקרים בהם אם יפנו את תשומת לבו של ביהמ"ש, מתברר שהדבר נשמט בטעות מהתוצאה האופרטיבית.

בניגוד לטענת הנתבע 2, כיום לא קיימת חובה לכלול בכתב התביעה גם את העתירה לעניין ריבית והפרשי הצמדה (ראו: תקנה 14(ב) לתקנות סד"א; אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", בעמ' 110, (מהדורה שתים עשרה, 2015). שכן, ביהמ"ש רשאי לפסוק ריבית או הפרשי הצמדה "גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן" (ע"א 552/88 קובטי נ' אזרחי (26.6.1991)). בעניין זה נפסק "מקובלנו, כי ריבית והפרשי הצמדה הם בגדר סעד כללי, שבית המשפט רשאי לפוסקם מכוח תקנה 14(ב) גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן", ובית המשפט ככלל יעשה שימוש בתקנה זו: "חוק פסיקת ריבית והצמדה מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצר העילה, וכבר נאמר לא אחת, שרק במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות יימנע בית המשפט מעשיית שימוש מלא בסמכות זו" (ראו והשוו: ת"א 57332/05 אגודת השומרים בע"מ נ' בית התפוצות ב"מ (23.11.08)).

בפסק הדין שניתן בתיק דנן ביום 28.10.16, לא צוין כל נימוק לאי פסיקתם של הפרשי הצמדה וריבית, ומדובר, בהשמטה מקרית גרידא. אמנם, התובעת לא כללה בכתב התביעה את דרישתה לתוספת ריבית והפרשי הצמדה ואולם, היא עמדה על כך בסיכומיה (סעיף 18 לסיכומי התובעת). הנתבע 2 לא טען לעניין זה כלל במסגרת סיכומיו. ענייננו אינו עוסק במקרה בעל נסיבות נדירות ומיוחדות, לפיהן יש לשלול מהתובע שזכה בתביעתו את הסעד של פסיקת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.