חברת י.ג.ד. נופש וספורט בע"מ נ' מועצה מקומית סביון

 בקשה לדחייה על הסף של התובענה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעת הפעילה קאנטרי קלאב בתחום השיפוט של הנתבעת, משנת 2006 ועד שנת 2013, ובהתאם חוייבה בתשלום ארנונה בגין שטחי המבנה והקרקע.

   התובעת טענה כי הנתבעת חייבה אותה בארנונה שלא כדין, ואחרי הליכי השגה וערר, הגישה עתירה מנהלית בעניין לבית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז (עת"מ 11194-10-10).

2. ביום 30.10.2012 מסר בית המשפט את פסק דינו. בהתאם לפסק הדין נדחו מרבית טענות התובעת, פרט למפורט בסעיפים 46, 90 ו – 92 לפסק הדין.

   בסעיף 46 לפסק הדין נקבע כי במהלך שנת 2010 הנתבעת הוציאה לתובעת שומה מתוקנת לשנת 2009, אשר הגדילה באופן רטרואקטיבי את החיוב בארנונה לשנת 2009. השומה נערכה בעקבות סקר נכסים שערכה הנתבעת בנכס, אשר מצא כי התובעת מחזיקה בשטח גדול יותר ממה שדיווחה.

   בהתאם לשומה המתוקנת, התובעת החזיקה ב – 1,006 מ"ר יותר מהמדווח של קרקע בסיווג קאנטרי קלאב, ו – 8,218 מ"ר יותר מהמדווח של קרקע תפוסה.

   על יסוד ממצאים אלה הגדילה הנתבעת את החיוב של התובעת בארנונה, בהתאם לתעריף למ"ר של כל סיווג, באופן רטרואקטיבי לשנת 2009.

   בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי השתת חיוב רטרואקטיבי זה על התובעת – לא היה כדין.

   בסעיפים 90 ו – 92 לפסק הדין נקבע, כי בשנים 1988 ו – 1997 הועלו שיעורי הארנונה לסיווג קאנטרי קלאב, ביחס לשנה הקודמת, באחוז גבוה מהמותר בחוזר מנכ"ל משרד הפנים.

   כך, בשנת 1988 שיעור ההעלאה המותר (לכל הסיווגים) היה 12% אך בפועל צו הארנונה של הנתבעת לשנה זו קבע העלאה בשיעור של 15.01% בסיווג קאנטרי קלאב, והעלאה בשיעור של 14.88% לסיווג קרקע תפוסה.

   בשנת 1997 שיעור ההעלאה המותר (לכל הסיווגים) היה 11.40% אך בפועל צו הארנונה של הנתבעת לשנה זו קבע שיעור ההעלאה בשיעור של 21.40% לסיווג קאנטרי קלאב, והעלאה בשיעור של 16.43% לסיווג קרקע תפוסה.

3. נוכח ממצאים אלה נקבע, בסעיף 94 לפסק הדין כדלקמן:

   "יש לציין כי אין מדובר בענייננו בתביעה להשבה כספית, אלא בעתירות מנהליות שהסעד המבוקש בהן הוא סעד הצהרתי בלבד בנוגע לחוקיות צווי המסים הנדונים. בתביעת השבה קונקרטית יהיה על בית המשפט לפסוק, בין השאר, אם יש להורות על השבה בגין כל השנים המבוקשות, או חלקן בלבד, לאור השיהוי מצד העותרת, כפי שנהגו בתי משפט במקרים כאלה. עניין זה יהיה בשיקול דעת בית המשפט ואין ענייננו להחליט בכך במסגרת העתירות המנהליות שבפנינו."

   התובעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין (עע"מ 8433/13), ואולם הערעור לא התייחס לחלק לגביו תובענתה נתקבלה, ואילו הנתבעת לא הגישה ערעור כלל. כך שלמעשה, קביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים המפורטות לעיל בסעיפים 46, 90 ו – 92 לפסק הדין - הינן חלוטות.