ת"א 20855-01-10 אמזלג נ' מינהל מקרקעי ישראל ירושלים ואח'

זהו פסק דין בתביעה לסעד הצהרתי בדבר זכויות התובעים, המשתייכים ל-85 משפחות, במגרשים הצמודים לבתי מגוריהם, המצויים בשכונת רובע החורש בקרית גת. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.

התובעים הם בעלי הזכויות בדירות מגורים בשכונת רובע החורש בקריית גת, שהינה חלק משכונה א' בעיר. חלק מהתובעים הם רוכשי הזכויות המקוריים (29 משפחות תובעים). חלקם עלו ארצה בשנות ה-50, ויושבו בקריית גת על ידי המדינה באמצעות עמידר והסוכנות היהודית. סמוך לאחר יישובן בקרית גת, הוענקו למשפחות העולים בתי מגורים, אשר כל אחד מהם בנוי על מגרש נפרד. בתחילה, החזיקו העולים בבתי המגורים בשכירות, ולאחר מכן ניתנה להם האפשרות לרכוש זכות חכירה לדורות בבתים (להלן: "הרוכשים המקוריים" או "המשתכנים"). קבוצת תובעים נוספת, מורכבת מיורשיהם של הרוכשים המקוריים (11 משפחות תובעים), ויתר התובעים, הינם מי שרכשו את זכות החכירה לדורות מהרוכשים המקוריים, מיורשיהם או מרוכשים קודמים (להלן: "רוכשי יד שניה"; 45 משפחות תובעים).

הנתבעת מס' 1 – רשות מקרקעי ישראל, ובעת הגשת התביעה – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), הינה הגוף המנהל על פי חוק את מקרקעי המדינה ומקרקעי הקרן הקיימת לישראל. בתקופה הרלוונטית ניהל המינהל את המגרשים אליהם מתייחסת תובענה זו, והיה הגוף אשר איפשר את שימוש התובעים במגרשים לתובעים, באמצעות הנתבעת 4 עמידר – החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל (להלן: "עמידר"). באותה תקופה עסקה עמידר, בין היתר, במכירה ובהשכרה של דירות לעולים חדשים.

בכתב התביעה (המתוקן - מיום 26.12.12) טענו התובעים, כי הם (או הרוכשים המקוריים, במקרה של העברת הזכויות), רכשו את הזכויות בכל שטחי המגרשים שבהם נבנו בתיהם, ולא רק בחלקי המגרשים המצויים מתחת לבתים, או בשלב מאוחר יותר, בכמחצית משטח המגרשים, כטענת הנתבעות.

הרוכשים המקוריים חתמו על הסכמי רכישה ע"י הקק"ל, באמצעות עמידר, כאשר רוכשי יד שנייה התקשרו בהמשך בהסכמים עם המינהל. לכל הסכם צורף תשריט אשר עליו נכתבו מספרי הבתים, וכן סומנו גבולות מגרשים ששטחיהם כ-700 – 1,000 מ"ר אשר עליהם נבנו בתים ששטחיהם כ-40 מ"ר כל אחד. לתובעים היה ברור, לטענתם, כי הם רכשו את המגרשים במלואם, ולמדו על שטחיהם וגבולותיהם בשל הגדר שהקיפה כל מגרש. התובעים התגוררו, לטענתם, עשרות שנים במגרשים שחכרו, ונהגו בהם מנהג בעלים לכל דבר ועניין, ללא כל הפרעה או מחאה מצד הנתבעות. במסגרת זו, נטעו עצים, בנו מחסנים, וביקשו וקיבלו מהרשויות לרבות המינהל, היתרים להרחבת המבנים הקיימים ולהוספת מבנים חדשים.

במהלך שנות ה-80 התבקשו התובעים, לטענתם, להסדיר את רישום המגרשים בלשכת רישום המקרקעין, ולחתום על מסמכים שונים מול המינהל. לימים, רק לאחר שנרשמו המגרשים על שמם של הרוכשים המקוריים בלשכת רישום המקרקעין, התברר לתובעים, לטענתם, כי הוטעו על ידי המינהל, וכי המגרשים "נחתכו" באופן שנגרעה מכל אחד מהם כמחצית השטח, כך שבפועל נרשמו על שמם מגרשים ששטחיהם כמחצית השטחים המקוריים שרכשו התובעים, לשיטתם, ואשר בהם עשו שימוש במשך השנים. יתרת חלקות התובעים, הצמודות לחלקי המגרשים אשר נרשמו על שם התובעים, ומהווים את החלקים האחוריים של המגרשים המקוריים, ואשר שימשו במשך כל השנים כמשקי עזר הצמודים לבתי התובעים – לא נרשמו על שם התובעים. זאת, אף שהתובעים שילמו, לטענתם, דמי חכירה שנתיים בגין המגרשים המקוריים בשלמותם למשך כל תקופת החכירה (תוך היוון הסכומים).

עוד נטען, כי רוכשי זכויות החכירה מיד שניה רכשו את החלקות במיטב כספם, בהסתמך על המצב הקיים בשטח, ובהתאם להסכמים עם עמידר ולתשריטים שצורפו אליהם.