ת"א 2085-02-15 אוקסמן ואח' נ' ו.א.ש.ש. 2000 בע"מ ואח'

המבקשים עותרים לסעד עיקרי שלפיו יימנע מן המשיבים 6-1 לבנות במקרקעין ברח' סוקולוב 10 בתל אביב ("המקרקעין") בלא היתר בקומת הקרקע, וכל עוד לא יתוקן היתר הבניה שניתן למשיבים בקשר עם הבנייה בגג הבניין הבנוי במקרקעין. בגדרי האמור עותרים המבקשים לצו זמני, ראשית – במעמד צד אחד, שימנע את המשך הבנייה, שהחלה לטענתם לפני כשבוע. הבקשה הוגשה אתמול (1.2.2015) מחוץ לשעות העבודה, והועברה עתה לטיפולי.

ראשית דבר יש להעיר את עיני המבקשים כי עניינם של המקרקעין הספציפיים כבר הובא לפניי ביום 1.1.2015, קרי לפני חודש בדיוק, בבקשה לסעד זמני (שנמחקה בינתיים) של המשיבות 6-5 נגד המשיבים 4-2 ובנייתם במקרקעין. ראוי להעיר אגב שגם אז נטען שהבנייה החלה לפני זמן קצר, כאשר בדיון הוברר שהמדובר בעניין של מספר שבועות לפחות של בנייה, תוך שהמשיבים הדגישו כי הם מבצעים רק לפי ההיתר שבידם.

הבקשה שלפניי, עד כמה שניתן להבינה, מערבת בין שני עניינים שונים: חשד לתחילת בניה ללא היתר, בקומת הקרקע (סעיפים 4-3 לבקשה), ובנייה בהיתר שלמבקשים יש השגות רבות עליו, בקומת הגג (סעיפים 21-5 לבקשה). בכך יש קושי. ראשית, קשה להפריד בין השניים, וקשה גם לדעת (בשלב ראשוני, כמובן, לא בתום הבנייה) האם עבודות הכנה כלשהן נועדות למטרה אחת או אחרת, ולקבוע אם תקיעת כלונסאות נועדת לעבודה אחת או אחרת. שנית, עיקר הבקשה ממוקד בעניין ההיתר, שנפלו בו פגמים לרוב לסברת המבקשים. ברם לא ברור כלל מקור הסמכות של בית משפט זה לדון בטענות המבקשים בסוגייה זו. מדובר בעניינים שהם לפי חוק התכנון והבנייה, והסמכות לדון בהם – לאחר מיצוי האפיקים המינהליים כמובן – נתונה על פני הדברים לבית המשפט לעניינים מינהליים (פרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000). גם למבקשים עצמם ברור שהנתיב לביטולו או שינויו של ההיתר הוא מינהלי, בפניה ראשית לועדת הערר המחוזית: כאמור בבקשה (סעיף 20), המבקשים אף פנו לוועדת הערר המחוזית, אולם זו אינה מקבלת החלטות לדבריהם מטעמי איוש. אם כך, הרי שבית משפט השלום חדל לפני עשור ומחצה לשמש כערכאת ערעור על גורמי המינהל בתחום התכנון והבניה, ואין מקום להפנות את ההליך, וממילא הבקשה לסעד זמני, לבית משפט זה. יוער, כי אילו בעניין אחרון זה היו ספקות, ואילו המבקשים היו אצים לבית המשפט מיד עם גילוי דבר ההיתר הפסול, אפשר שהייתי נדרש לבקשה לסעד במעמד צד אחד, עד שתתחוור סוגיית הסמכות; אולם דבר ההיתר, שניתן בחודש אוגוסט 2013, ידוע כמובן למשיבים מזה זמן ניכר.

מן המקובץ עולה שהעירוב בין ענייני הבנייה שהמבקשים חושדים כי היא ללא היתר, יחד עם תקיפתם את היתר הבניה שניתן לפני כשנה ומחצה, הופכת את בקשתם לכזו שאין כל מקום להידרש לה ולבררה, במתכונתה זו. באשר לבניה בקומת הקרקע, בידם לוודא בזריזות עם המשיבים הרלבנטיים האם אכן יש כוונה לבצע עבודה כלשהי שלא בהתאם להיתרי הבניה. ככל שאין מבוצעת בניה בניגוד להיתר, יניחו למשיבים. ככל שמבוצעת בניה המתיימרת להיות לפי ההיתר דווקא, אך המבקשים סבורים שהמשיבים חורגים מן ההיתר, דומה שדרך המלך היא ראשית בפניה לאגף הפיקוח על הבניה, שתפקידו לוודא עמידה בהיתרים. כך בדיוק כבר פעלו המבקשים עד הנה. ואשר לבניה בקומת הגג, ככל שהתקיפה היא נגד ההיתר ותוקפו, יבחנו המבקשים אם אין מקום למקד את תקיפתם באפיקים המינהליים כאמור.

אולם טעם נוסף מביא לדחיית הבקשה, והכוונה היא לבקשה לסעד זמני (ולא רק לבקשה במעמד צד אחד). על מבקש סעד זמני, וודאי במעמד צד אחד, למסור לבית המשפט את מלוא המידע הרלבנטי, על מנת שיהיה בידי בית המשפט לבחון את הבקשה כדבעי (ראו: רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ, פ"ד מז(5) 165 (1993); רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433 (2001)). אם לא עשה כן, יכול הדבר להוביל לדחיית בקשתו.

בענייננו, החליטו המבקשים להגיש בקשתם במעמד צד אחד, וכך להביא לעצירת כל העבודות של המשיבים מיידית, וטרם שניתן למשיבים פתחון פה. סעד כזה ניתן כעקרון (כתנאי הכרחי, גם אם לא מספיק כמובן) כאשר רק בסמוך לפני הגשת הבקשה נודע למבקש על דבר המעשה או המעשה המתוכנן, העלול להסב נזק בלתי הפיך אם ימתין בית המשפט לתגובת הצד שכנגד (ראו: תקנה 366 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מובן שעצם השיהוי בהגשת הבקשה (דוגמת הגשת בקשה להפסקת עבודות כאשר אלה מבוצעות מזה זמן, ונוצר אפקט הסתמכות) יכול להביא כשלעצמו לדחייתה של הבקשה לסעד זמני, ולא רק זו הקוראת לצו ארעי (השוו: רע"א 1864/13 אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ (10.4.2013)).

הקושי בדרך הילוכם של המבקשים הוא זה: בניית המשיבים במקרקעין, כך טוענים המבקשים בבקשתם שהוגשה ביום 1.2.15, "החלה לפני כשבוע" (סעיף 4 לבקשה). עצירתה של עבודה זו, כך המבקשים, לא תסב נזק של ממש למשיבים, כפי שהם מבארים בפרק הנוגע למאזן הנוחות, שכן "רק לפני שבוע החלו העבודות בפועל ובינתיים מדובר בעבודות חפירה וקידוח בלבד" (סעיף 23.2 לבקשה). מכאן אנו למדים כי העבודות החלו בתאריך 24.1.2015 או בסמוך לו. ברם מלימוד 67 עמודי הנספחים לבקשה, מתברר כי פנייה של המבקשים למחלקת הפיקוח על הבניה בטענה שהמבקשים מבצעים עבודות וחפירות בקרקע, בניגוד להיתר, לפי הנטען, בוצעה כבר ביום 25.12.2014. באותה פנייה (החתומה בידי המבקשת 8) נטען כי מועד תחילת ביצוע העבודות הוא ביום 11.12.14. קרי: הבניה החלה כבר לפני כמעט חודשיים. טענה זו לכאורה אינה מתיישבת עם טענת תחילת הבניה לפני שבוע בלבד (ולעומת זאת, אגב, הדבר מסביר כיצד גם בבקשה שהוגשה בידי המשיבות 6-5 לפני חודש נטען שהבנייה החלה לפני זמן קצר). אמנם, המבקשים צירפו את המסמך כנספח (אחד מני רבים) לבקשתם, וכך נתחוורו הדברים; אולם מובן שבית המשפט הנדרש ליתן סעד במעמד צד אחד אינו אמור לנבור בכלל הנספחים על מנת לוודא שכל המידע הרלבנטי הנדרש להכרעתו בבקשה הוצג לעיוני כדבעי, כבר במסגרת הבקשה.

נתון זה, של מסירת מידע שאינו מתיישב עם העולה ממסמכים שצירפו המבקשים, כנראה על מנת לגבור על מכשלת השיהוי, מוביל אף הוא לתוצאה של דחיית הבקשה לסעד זמני.

הבקשה לסעד זמני, וממילא לצו במעמד צד אחד תחילה, נדחית, בלא צורך בתגובה ובהתאם בלא צו להוצאות. המזכירות תודיע למבקשים, ואלו יודיעו למשיבים.